שאלה זו, נוגעת בכמה וכמה פרטי דינים בכל העניין של הדלקת נרות חנוכה, ויש לראות את מקורות הדברים, ומתוכם נוכל לפסוק לפועל – הלכה למעשה בעזרת השם יתברך.
בשולחן ערוך , בהלכות חנוכה, דן המחבר בדין מי שלא נמצא בביתו בשעת הדלקת הנרות, וכך הוא כותב שם:
(הלכות חנוכה סימן תרעז סעיף ג) יש אומרים שאע"פ שמדליקין עליו בתוך ביתו, אם הוא במקום שאין בו ישראל מדליק בברכות –
כלומר, שישנו עניין שהאדם ידליק את הנרות במקום המצאו, למרות שיש מי שמדליק עליו את הנרות בבית.
וביאר זאת הרמ"א, כי ישנו את הדין שהאדם חייב לראות את הנרות (מרדכי), ומסיים הרמ"א "וכן נוהגין";
ומביא הרמ"א תוספת חומרא למי שמעוניין, שאפילו מי שנמצא אצל יהודים והוא עצמו רואה הנרות, אם רוצה להחמיר על עצמו ולהדליק בפני עצמו, מדליק ומברך עליהם, ובזה הוא גם מסיים "וכן נוהגין".
וביאר מהות דבריו של הרמ"א, עד היכן הדברים מגיעים, ומהי הכוונה שצריכים להחמיר בהם מי שרוצה, ביאר זאת המשנה ברורה, במתק לשונו, שנעמד על דברי הרמ"א "אם רוצה להחמיר וכו'", ומבאר שרצונו של הרמ"א לומר, שאף דמדינא פטור להדליק אם מדליקין עליו בביתו, כידוע שנר הבית שלו פוטר אותו מההדלקה, מ"מ אם רוצה להחמיר על עצמו ולהדליק בעצמו רשאי.
ונותן בזה הרמ"א תנאי – ובלבד שיכוין במחשבתו קודם שעת ההדלקה שאינו רוצה לצאת בשל אשתו וממילא לית כאן משום ברכה לבטלה דכיון שאינו רוצה לצאת בהדלקתה חל חיוב הדלקה עליה.
היינו, על האדם לכוון בדעתו, שהוא לא מעוניין לצאת ידי חובה בהדלקה של אשתו ובניו, כאילו צריכים מעין כוונה מונעת, שלא יצא ידי חובה בברכה זו.
במגן אברהם, ביאר את הדין, שלמרות שבדרך כלל אין לנו חשש לגבי נאמנות הנשים, וסומכים עליהם אפי' בדברים שהם איסור כרת, מ"מ אם רוצה להדליק בעצמו בכלל מהדרין הוא (ת"ה)
ובתשובת מהרי"ל מובא דמנהג פשוט הוא שאורחים ובחורים מדליקין, כיון דהשתא מדליק כל אחד וא', מי יודע אם מדליקין עליו בביתו.
ואתי למחשדיה ומשום ברכה לבטלה ליכא כיון שאינו רוצה לצאת בשל אשתו ממילא חל חיובא עליה.
כלומר, שבדורתינו אלו, מכיוון שהמנהג בפועל הוא שכל אחד ואחד מדליק נרות, הנה חלה חובה על האדם לברך בעצמו, ושלא יבוא לידי חשד, שהוא לא מדליק את הנרות.
במשנה ברורה האריך על דברי הרמ"א, שמה שכתב וכן נוהגין – הוא דעת הרבה אחרונים. ומאריך להביא שיטות נוספות שמבארות את ההיתר והצורך (לפי דעתם חלק) להדליק את הנרות גם כן. אך דא עקא, שמביא הוא שיטה אחרת, שיש מן הפוסקים שסוברין אחרי דחז"ל פטרוהו ע"י הדלקת אשתו לא כל כמיניה לומר איני רוצה לצאת בשל אשתי וידליק בלא ברכה. כלומר, שאין רשות לאדם להחליט שהוא לא יוצא בהדלקה של אשתו, כי מי נתן לו את הרשות לזה.
ומבאר להלכה למעשה, ש"אף דודאי אין למחות ביד הנוהגין לברך אחרי דהרבה אחרונים הסכימו לברך מ"מ טוב יותר להדר לשמוע הברכות מפי אחר ויענה אמן [ויכוין לצאת בהן] וידליק נרותיו או יראה לשער להדליק נרותיו ולברך עליהן זמן מה קודם שמדלקת אשתו בביתו דהיינו שהיא מדלקת אחר מעריב כמנהג העולם והוא ידליק קודם מעריב"
כלומר, שלמרות שאין למחות ביד מי שנוהג כך בפועל, כי באמת ישנם הרבה אחרונים שסוברים ומסכימים שצריכים לברך, הנה מ"מ, מציע הוא הצעה אחרת, שלשיטתו היא יותר טובה ומועילה – והיא שמי שנכנס לספק זה ישמע את הברכות שלו מפי מישהו אחר, והוא יענה אמן, והוא צריך גם לכוון לצאת ידי חובה בברכות אלו.
ואז, ידליק את הנרות שלו. אלא, שצריך הוא לשער בדעתו ולכוון את מעשיו בצורה כזו, שהוא ידליק את הנרות עוד קודם שמדליקים עליו את הנרות בבית. ומביא הוא דוגמא – אם היא מדליקה אחרי מעריב, כמו מנהג העולם, ידליק הוא את הנרות לפני תפילת ערבית.
ובזה יש להעיר, שלעניין מנהג חב"ד, הנה הדלקת נרות של כל אחד ואחד היא בין השקיעה לצאת הכוכבים, עוד קודם תפילת ערבית. ובמקרה כזה, יש לו לכוון את מעשיו בצורה כזאת שעדיין יצליח לא להדליק אחרי הזמן שמדליקים בביתו.
וכיום, שישנם הרבה מכשירים ופלאפונים, הנה ברור הדבר שנקל ביותר למצוא את הפתרון לכוון ולכלכל את מעשיו, שלא להדליק את הנרות לאחרי שמדליקים אצלו בבית.
ולסיכומו של ענין, ולהלכה למעשה, אם זמן ההדלקה במקום המצאו הוא לפני זמן ההדלקה בביתו, ידליק במקום שנמצא בברכה, כי לא נפטר בהדלקה בביתו.
אמנם אף אם זה באותו הזמן, יש אומרים שאם מכוין מפורש שאינו יוצא בהדלקת אשתו, מדליק במקומו בברכה. והמיקל בזה יש לו על מי לסמוך.
