קשה לענות ולהתייחס לטענה בצורה ברורה כששומעים רק צד אחד, ולא יודעים את המקרה לפרטיו, את הרקע וכדומה. אם תרצי את יכולה לפרט יותר, ומכל מקום ננסה להציע כמה קווים כלליים ונקודות למחשבה, ברוח הזמן שבו אנו נמצאים – ימי התשובה וההכנה ליום כיפור.
מתוך כל הדברים שהעלית, נעסוק בשתי שאלות חשובות: א. האם אפשר וצריך לסלוח? ב. מניין הוודאות שבן הזוג לא יחזור לפגוע?
נתחיל בשאלה הראשונה:
באמת זה לא קל לחוות פגיעה מצד בן הזוג, האדם שאמור להיות הקרוב והאוהב ביותר, שאמורים להרגיש ביטחון בקרבתו. כשהפגיעה מגיעה מצד אדם קרוב כל כך, לעיתים קשה יותר לסלוח. מילה מעליבה או משפט שפוגע בדיוק במקומות הרגישים, עלולים לגרום לנתק רגשי במערכת הזוגית וליצור תחושה שאת הנאמר אין להשיב.
למרות זאת, התורה מצווה עלינו לסלוח לאדם שפגע בנו. גם אם זה קשה מאוד. ואם כן, הדבר מעיד שיש לנו הכוחות והיכולות לכך.
עצם זה שהתורה כך מורה לנו, ומתווה לנו את הדרך, זה אומר שאכן הדבר הוא ביכולתנו, ויש לנו את הכוחות לזה.
כידוע זה שלא נותנים לגמל משא, אם לא יודעים שאכן הוא יכול לעמוד בו. על דרך זה ויותר מזה, אנחנו צריכים להיות בטוחים שניתנו לנו הכוחות לסלוח.
אם נתבונן בסליחה של הקב"ה כלפינו ביום הכיפורים נגלה שגם בין אדם למקום הקשר הגלוי בכל השנה אינו תמיד במצב אידיאלי. אנו עושים טעויות, נכשלים, לפעמים מתרחקים ממנו, נדמה שאנו לא רוצים בקרבתו ואף הוא מתרחק מאיתנו – "א-ל מסתתר". אך כשמגיע יום כיפור מתגלה עצם הקשר בין האדם לבורא, אנו נזכרים ומזכירים כי הקשר בינינו אינו מותנה, אנו וה' מאוחדים וקשורים תמיד. הביטוי "עיצומו של יום מכפר" פירושו שכאשר מתגלה עצמיות הקשר, מתחדשת הקרבה, כביכול רוצים את הקשר ואוהבים מחדש.
גם בזוגיות יש לעיתים עליות וירידות. לפעמים יש מריבות, קונפליקטים, חוסר התחשבות ופגיעה הדדית. היכולת לסליחה ולמחילה טמונה במודעות לעיצומו של קשר הזוגיות, שהמשמעות שלה היא שמעבר לכל מצב של חילוקי דעות או חוסר שביעות רצון מתפקוד מסוים של בן הזוג, יש משהו עמוק ופנימי שמחבר בינינו, סוג של ברית שהיא למעלה מהשכל, כי אנחנו בעצם מהות אחת.
לפעמים אנשים חושבים שהזוגיות שלהם היא תוצאה של בחירתם והחלטתם. אך בהסתכלות העמוקה, זה לא רק שאני שבחרתי בה והיא בחרה בי, אלא מסובב הסיבות הפגיש בינינו בהשגחה פרטית וחיבר את שני חלקי הנשמה. הזיכרון של מהות הקשר מחדש את הקרבה. כשזוכרים שאנחנו מהות אחת – למה נהיה רחוקים?
מאחר שבעומק בן הזוג ואני מצטרפים למהות אחת, הרי הסליחה לבן הזוג היא בעצם סליחה לעצמי. היא מאפשרת לכל אחד לגלות בתוכו את הרובד הפנימי, הנעלם, שמעל כל הפגיעות. בסליחה כזו אין מפסידים: אני הרווחתי, בן הזוג הרוויח, הזוגיות הרוויחה, והקב"ה משרה שכינתו עלינו.
ולשאלתך השנייה, מניין הביטחון שהפגיעות אכן חדלו לחלוטין ולא ישובו?
כשם שביום כיפור, אף על פי שהמחילה היא מ"עיצומו של יום", הרי מוטל עלינו לעשות תשובה – "אין יום הכיפורים מכפר אלא לשבים", כך גם בקשר הזוגי, שינון האמונה כי הזוגיות שלנו היא חיבור לא מותנה, נותנת את הכוח הפנימי לסליחה, אך אין להסתפק בזה אלא יש לוודא (בפרט במקרה שלך, שנראה שהפגיעות היו מתמשכות ולא חד-פעמיות) שנעשה תהליך אמיתי של שינוי.
כשם שהתשובה כוללת חרטה אמיתית על העבר, ובעיקר החלטה לשנות את מעשינו בעתיד, גם בזוגיות, בן זוג צריך לעבור תהליך שבו יבין שטעה, יקבל על עצמו החלטות טובות לשינוי מעשי, ועל ידי זה יחשוף כוחות פנימיים שבוודאי קיימים בו לחיות חיים של אהבה והרמוניה. אל הביטחון שהוא לא יחזור ויפגע נגיע כאשר נראה שבן הזוג שפגע לא רק אומר מן הפה ולחוץ שלא יוסיף לפגוע עוד אלא עובר תהליך של שינוי אמיתי. ייתכן שכדאי יהיה לפנות לאנשים שיש ביכולתם להקנות לו ידע וכלים שבעזרתם יוכל לחולל את השינוי הלכה למעשה. כשהתהליך ייעשה באופן הנכון בוודאי גם הצלקות תוכלנה להירפא.
יהי רצון שנוכל להרבות שלום בתוכנו, לסלוח על העבר, ובעיקר גם לקבל החלטות לעתיד טוב יותר בחיים הזוגיים ובכלל. ובכך נזכה, תיכף ומייד ממש להתגלות של מלך המשיח, שיבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו.
