לנוח עם טלית ותפילין

שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן מד סעיף א: כל זמן שהתפילין בראשו או בזרועו, אסור לישן בהם אפילו שינת עראי, אלא אם הניח עליהם סודר ולא היתה עמו אשה, ישן בהם שינת עראי. וכיצד הוא עושה, מניח ראשו בין ברכיו, והוא יושב וישן. היו תפילין כרוכין בידו, מותר לישן בהם אפילו שינת קבע. ואם אוחזן בידו ואינם כרוכים בידו, אסור לישן בהם אפי' שינת עראי. הגה: ודוקא כשאוחזן בלא נרתקן, אבל בנרתקן בכל ענין שרי (ב"י בשם העיטור).

שו"ת ציץ אליעזר חלק יח סימן לט: באיסור שינת עראי עם תפילין ושלא דמי לאיסור שינת עראי מחוץ לסוכה. שאלתו היא אודות ענין איסור שינה בתפילין, אם זה שייך אם אחד יושב ולומד ברבים ובאמצע לימודו מתנמנם קצת לפעמים.

וכשאלת חכם חצי תשובה, מוסיף וכותב, כי לדעתו אין זה שייך, כי הלא איסור שינה בתפילין אינו כמו האיסור שינה חוץ לסוכה כי התם האיסור הוא בשינה ואף שינת עראי שינה היא כי לפעמים די לו לאדם בשינת עראי כמבואר בפוסקים, אכן בתפילין אין איסור בשינה אלא מפני החשש דהפחה בתפילין, וזה אין שייך כ"א בנשתקע בשינה, וע"כ אסור אפילו בשינת עראי דילמא אתי להשתקע בשינה. אולם ביושב בין רבים לא יגיע לעולם למצב של נשתקע בשינה כי בהיותו משתקע בשינה לא יניחו לו בשום אופן כי הלא ידועה היא ההלכה של איסור שינה בתפילין, ובפרט כשהרבים הם בני כולל למשל או כדומה עכ"ד.

….ויש עוד להוסיף סברא בזה שיצא לנו על פיה שמהני אפילו בלא מסירת שנתו לאחרים.

ג) דהנה הלבוש בסימן מ"ד מבאר הטעם שאסור לישן שינת ארעי כשתפילין בראשו בלי פריסת סודר, שהוא משום בזיון, וכך מבאר נמי הפרישה בטור בסק"א דהטעם דבעינן פריסת סודר מפני שבאינו מכוסה אסור לעשות בהם שום תשמיש מבוזה כגון שינה או כיוצא בו משום בזיון הקדושה עיין שם. ויעוין מ"ש בזה גם בספר תורת חיים (סופר) על או"ח עיין שם.

ולפי הטעם הזה שהוא משום בזיון, אמנם מחד גיסא יורד לנו ההיתר של מוסר שנתו לאחרים, דזיל בתר טעמא דאיכא משם בזיון כשישן אפילו עראי והתפילין בראשו אינם מכוסים, והוא מכח עצם השינה בצורה זאת, ומה מהני איפוא לזה מה שמוסר שנתו לאחרים.

אולם מאידך גיסא יש אבל למצוא לפי"ז צד היתר לשינת עראי כאשר הוא מלובש גם בטלית ומעלה הטלית על ראשו, דבמה גרוע זה מכיסוי סודר, ולא זקוקים למסירת שנתו לאחרים אלא זה בלבד מספיק להסיר החשש של בזיון.

ומצאתי בספר חסד לאלפים על או"ח שכותב להסתפק בזה על דין השו"ע דצריך הנחת סודר, אם מועיל שיהיו מכוסין בטלית שעליו, ונשאר בספק ע"ש. ויתכן דאילו עלה על לבו באותה שעה דברי הלבוש והפרישה בזה דאזי לא היה רק מסתפק בזה, אלא מחליט בודאות שמהני נמי כיסוי בטלית שעליו דזיל בתר טעמא דכשהם מכוסים ליכא משום ביזוי, ופשוט.

ד) והגם שבשו"ע שם מצריך תרתי, הנחת סודר, ונוסף לזה גם שיניח ראשו בין ברכיו והוא יושב וישן, דאז נחשב שינת עראי.

אבל יעו"ש בלבוש שסובר דבחדא סגי, וסובר כנראה שכך הכוונה גם ברמב"ם, ודלא כדמשמע מפשיטות השו"ע דבעינן תרתי (יעו"ש בא"ז וכן בא"ר, ובלחם חמודות על הרא"ש פ"ג דברכות אות צ"ד ואכמ"ל).

ובספר נחלת צבי על או"ח מתלמיד הב"ח ז"ל סימן מ"ד סוף סק"א מסכם וכותב שהרמב"ם [ואחריו השו"ע] שמצריך בזה תרתי, יחיד בדבר זה, והבאים אחריו חלקו עליו בזה וקסברו רבנן שמספיק פריסת סודר, כהסמ"ג, הסמ"ק, והמרדכי, שלא הזכירו רק פריסת סודר, והלבוש, יעו"ש.

ועוד זאת, יעוין בפרישה בטור סוף סק"א שכותב דאם רגיל להתנמנם מיושב על אצילי ידיו שינת עראי היא, עיין שם וכן בט"ז סק"א. ויוצא לפי"ז, דאם בשנתו העראי יניח גם ראשו בין אצילי ידיו יחשב זה כמניח ראשו בין ברכיו, ובאופן שאיכא התרתי, וא"כ יבוא בכה"ג טוב אפילו אליבא דהשו"ע אשר משמע בפשטות שמצריך תרתי, כי בגוונא דא איכא התרתי.

ה) נוסף על כל האמור, יש לציין גם זאת, דדין השו"ע בזה הוא רק אליבא דהרמב"ם, אבל הרבה ראשונים, כרש"י בסוכה שם, הריטב"א, המאירי, וכן רבינו יונה והרא"ש בברכות ד' כ"ג, ועוד ועוד, סוברים להלכה דשינת עראי בתפילין מותרת בכלל, גם בלי כל המגבלות האמורות, וכפי שמסביר טעמו של דבר הרבינו יונה בברכות שם וכותב, דמשו"ה לא גזרינן אטו קבע כמו גבי סוכה, משום דגבי סוכה דשינה עצמה אסורה אמרו דגזרינן עראי אטו קבע, אבל גבי תפילין דאפילו שינת קבע עצמה אינה אסורה אלא משום גזירה שמא יפיח בהם לא גזרינן עראי אטו קבע דגזירה לגזירה לא גזרינן ע"ש, ומובא גם בב"ח בטור ריש סימן מ"ד (ולפלא על החיי אדם בכלל מ"ד סעי' כ' שכותב בלשון "אבל אסור לישן בהם אפילו שינת עראי שמא יפיח" ומשמע דס"ל שהחשש של שמא יפיח הוא על זמן שינת העראי, ולא משום גזירה דשינת קבע, ויעוין בפרמ"ג במ"ז סק"א ובשו"ת משכנות יעקב חאו"ח סימן ס"א, ושו"ת דברי מרדכי (פרידבורג) סימנים י"ב י"ג יעו"ש ואכמ"ל).

ונו"נ בשיטתם של גדולי ראשונים אלה גדולי הפוסקים האחרונים, יעו"ש בב"י ובפו"ד, וכן בט"ז בשו"ע שם סק"א, ובהבאים אחריהם.

ורבינו הגר"א ז"ל סובר כדבריהם להלכה, ואחרי שכותב בביאוריו בשו"ע שם, דדין השו"ע בזה הוא לשון הרמב"ם, מוסיף וכותב, דאבל כל הפוסקים ס"ל כפרש"י וכן הר"י והטור עיין שם.

והמנמנם עראי יש לו איפוא גם עמודים גדולים אלה להסתמך עליהם.

ו) ובנוגע לשיעור שינת עראי, אפשר ג"כ להקל בזה ולומר דאין שיעור לזה כל שהוא מנמנם בצורת ישיבה כזאת ע"י השלחן, יעו"ש במג"א בסק"ג שהדיעה הסתמית דס"ל דאין שיעור לזה מביא בראשונה, ולאחר מיכן מוסיף די"א כדי הילוך ק' אמה, וכ"כ המ"ב בסק"ד, וא"כ נקטינן כהדיעה הסתמית.

ומוסף עלה, יעוין בב"י שם שכותב סברא לומר דכל שינת יום מיקרי עראי וכל שינת לילה הוו קבע, והדרישה שם חולק על הב"י וס"ל דגם ביום יש חילוק בין שינה לשינה. ומצאתי במאירי בסוכה ד' כ"ו שמבאר כפי שמבאר הב"י, דסתם שינת היום שינת עראי הוא ע"ש.

וכמו כן הב"ח בטור שם ס"ל דאפילו יותר משיעור מאה אמה מיקרי עראי, ולא אתמר הך שיעורא אלא לומר דבפחות מק' אמה לא הוי אפילו שינת עראי וא"צ להקיצו, אבל מק' אמה ואילך יכול להקיצו, גם יכול שלא להקיצו בעוד שלא נשתקע בשינה, ולא נקרא שינת קבע אלא כשנרדם טובא יעו"ש ויעוין גם בספר תורת חיים (סופר) על או"ח מ"ש בזה יעו"ש.

ועוד יעוין בספר עולת תמיד סק"א שכותב לומר בדעת הרמב"ם והשו"ע, דהאי שיעורא של מאה אמה לא אתמר אלא למאן דמתיר שינת עראי אפילו אינו מניח ראשו בין ברכיו, אבל למאן דמצריך שיהי' ראשו בין ברכיו א"צ שיעור דא"א לו לישן יותר משינת עראי ע"ש.

וא"כ לאור המתבאר לעיל הוא הדין דאמרינן בכזאת גם במניח ראשו בין אצילי ידיו דא"צ שיעור דהא הו"ל זה כמניח ראשו בין ברכיו.

ז) לפי כל האמור והמתברר נלנע"ד להלכה בשאלתו דמר, דלא שייך איסור שינה בתפילין אם אחד יושב ולומד ברבים ובאמצע לימודו מתנמנם קצת לפעמים, ואין לו למנוע א"צ משום כך לקיים המצוה הגדולה של תפילין בראשו ביתר שעות היום נוסף לבשעת התפלה וללמוד תורה ברבים כאשר שם ה' נקרא עליו, ויש לו באמתחתו עמודים חזקים לסמוך עליהם, ומן המובחר אם הדבר באפשרי שישב גם מעוטף בטליתו על ראשו ויצא עי"כ ידי כולם וכנז"ל, אבל גם בל"ז מותר מעיקרא דדינא וכדנתבאר בהרחבה.