בענין זה ישנם כמה וכמה ביאורים, ולהלן נביא ביאור אחד מהם. במצוה של מחצית השקל, ישנם שני פרטים מיוחדים, שנראים כסותרים אחד את השני. מצד אחד התורה דורשת שהמצווה תיעשה ב"מחצית השקל" ולא שקל שלם.
ועוד יתר על כן, התורה מדגישה "מחצית השקל" ולא "עשר גרה" למרות שבהמשך היא מפרטת שהשווי של שקל שלם הוא עשרים גרה.
הנקודה הזאת של ה"חצי" נקבעה לדורות, וכמו שנפסק להלכה, שהמצווה בכל מקום היא לתת מחצית המטבע של אותו הזמן – אפילו אם המטבע הוא גדול יותר משקל הקודש.
ומכל זה רואים שישנה הדגשה גדולה על ה"חצי" דווקא.
ומצד שני, בנוגע למעשה הנתינה פסק הרמב"ם שמחצית השקל "אינו נותנו בפעמים רבות, היום מעט ולמחר מעט, אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת". שגם זה חידוש לגבי שאר חיובי ממון, שלא מצינו שיהי' חיוב לתת כל הסכום שהוא חייב בו "כאחת בפעם אחת", משא"כ כאן שחייב ליתן "כולו כאחת בפעם אחת".
על שני ניגודים אלו, עומד הרבי בשיחה מיוחדת, בליקוטי שיחות חל"א, שיחה לפרשת שקלים, ושואל –
"ולכאורה שני פרטים אלו הם דבר והיפוכו: מחד גיסא מודגש במצוה זו ענין של העדר השלימות — "מחצית השקל" דוקא, ומאידך — יש כאן הדגשה שמעשה הנתינה צ"ל מעשה "שלם", "כולו כאחת בפעם אחת", ולא נתינה לחצאין".
ועל זה מבאר הרבי כך:
הרמז בענין של מחצית השקל, הוא שהמציאות של הנותן הוא רק "מחצית", וכדי שהוא יהיה דבר שלם, שהוא יוכל להיות "שקל הקודש", הוא לא יכול לבד, אלא הוא צריך את המחצית השניה.
ואחד הביאורים ברמז זה הם – ששני החצאים הם בעצם – הקב"ה ובני ישראל. כל אחד מהם נמשל לחצי גוף, וביחד הם נעשים לצורה שלימה.
כידוע מה שמובא בתניא, שהנשמה של כל איש ואיש מישראל היא "חלק אלקה ממעל ממש", שהיא בעצם אחד עם הקב"ה. ועניין מחצית השקל הוא לעורר את האדם להתאחד עם החצי צורה השניה שלו – עם הקב"ה.
ומבאר שם הרבי, שההכרה וההרגשה המתוארת כאן, שאין לו להאדם שלימות בפני עצמו, כי כל המציאות שלו היא רק חצי, באה לידי ביטוי בעיקר במסירות נפש.
כי זה שכל ישראל מוכנים למסור נפשם לה' הוא באופן "שאי אפשר כלל לכפור בה' אחד", היינו, שמרגישים שאינם יכולים להיות נפרדים ממנו ית'.
והרגש זה בא ע"י שמעוררים בעצמם את התקשרותם לה', שישראל והקב"ה הם כמו שני חצאי צורות, וכאשר מרגיש ש"ה' אחד" הוא הוא חיותו ואמיתית מציאותו, א"כ אין שייך שיהי' פירוד בין הנשמה והקב"ה, שאינם אלא כמו "שני חצאי צורות".
וזהו הרמז בשני ההפכים שהובאו בתחילה בענין מחצית השקל – שמצד אחד היא רק מחצית, ומצד שני כולה צריכה לבוא בפעם אחת, כי בעצם הם תלויים אחד בשני –
כאשר האדם מרגיש את עצמו כ"מחצית", שזהו מצד גילוי ההתקשרות לה', שאינו דבר נבדל מאתו ית' אלא כמו "חצי צורה", אזי מסירתו ונתינתו לה' היא באופן של "כולו כאחת", בלי התחלקות.
וכמו ענין המסירת נפש בפשטות, שהיא נקודה אחת שלמעלה מהתחלקות, דלא שייך לומר שיש לאדם "קצת" מסירת נפש או "הרבה" מסירת נפש, כי הפירוש של מסירת נפש הוא — שמוסר את נפשו, דהיינו נקודת החיות שלו, לה', ולא תיתכן בזה התחלקות, ובדרך ממילא מוסר כל אשר לו לה'.
ולפי הביאור הזה, מבאר הרבי גם את המאמר של חכמינו זכרונם לברכה, שהקב"ה הראה למשה רבינו "מטבע של אש" ואמר לו "כזה יתנו" –
כי התוכן של מצוות מחצית השקל, הוא לא רק נתינה של מטבע של ממון בלבד, אלא נתינת "מטבע של אש" – נתינה שכל כולה חדורה באש של הנשמה, ועד שכל כולה היא אש.
שבעצם, זהו כל העניין של מסירות נפש לה', האש של מסירות הנפש.
ועל ידי העסק בתורת מחצית השקל, שניתנה דוקא "כולו כאחת, בפעם אחת", למעלה מהתחלקות, נזכה בקרוב לגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, שגאולה זו תבוא ג"כ לא בסדר והדרגה, אלא (כפסק דין ברור של הרמב"ם, ש)"כבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה. . ומיד הן נגאלין", תיכף ומיד ממש, ובעגלא דידן.
