ללוות מקופת צדקה בבית

ראה בשולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנט סעיף א: האומר: סלע זו לצדקה, או שאומר: הרי עלי סלע לצדקה, והפרישו, עד שלא בא ליד הגבאי יכול לשנותו, בין ללוותו לעצמו בין ללוותו לחבירו, ויפרע אחר תחתיו. הגה: וכן אם הקדיש כלים, יכול למוכרם לפני ג' בקיאים בשומא, ונותן דמיהם לצדקה. (ב"י בשם הגהות מרדכי דכתובות). משבא ליד גבאי, אסור ללוותו, בין לו בין לאחר בין לגבאי. ואם היה הנאה לעניים בעיכוב המעות ביד הגבאי, כדי לעשות לאחרים ליתן, הרי הגבאי מותר ללוותם ולפרעם. הגה: דאין הצדקה כהקדש, ומותר ליהנות ממנה. (טור). ואין נושאין ונותנין בצדקה העומדת לחלק לעניים, כי אם כסף בכסף וכיוצא בו, שמא יבאו עניים ולא יהיה להם מעות לחלק. אבל צדקה שאינה עומדת לחלק, רק הקרן יהא קיים ויאכלו הפירות, שרי. (ב"י בשם סה"ת והגהות מיימוני). וכן נוהגין.

ובתחי תשובה יורה דעה סימן רנט ס"ק ד: אסור ללוותו כתב בספר חמודי דניאל כ"י בזמנינו נהגו להקל בזה אפשר כיון שנהגו כן לב ב"ד מתנה עליהן:

ובדרך אמונה הלכות מתנות עניים פרק ח: (כד) משהגיע ליד הגבאי. הרי כאילו זכו בו כבר העניים ואין רשות לשנותו וללוותו וי"א דקופות צדקה התלויות בבתים משהכניס לתוכן הו"ל כאילו בא ליד גבאי ואסור לשנותו וללוותו:

(כה) אסור לשנותו. או ללותו בין לו ובין לאחר ובין לגבאי ובזמנינו נהגו להקל בכך ואפשר כיון שנהגו כן לב ב"ד מתנה עליהן ובלבד שיהיו בטוחים שכשיצטרכו לעניים יהי' המעות בידם:

ובדרך אמונה – ציון ההלכה הלכות מתנות עניים פרק ח ס"ק (קכא): מהרש"ם בסי' רנ"ח ס"א בשם מאמר מרדכי ובנין ציון ועי' בס' צו"מ פ"ח ס"ט שהביא שיש חולקין ואם נימא דהו"ל כבא ליד גבאי א"כ אסור ללוות משם או לפרוט משם מעות בלי רשות הגבאים ולכן טוב שיתנה כשתולה את הקופה שאין רוצה שהקופה תקנה את המעות ואם נוהג תמיד להלוות או לפרוט אפשר דהו"ל כאילו התנה:

ושם פרק ח ס"ק (קכג): פ"ת שם בשם חמודי דניאל וכן הורה מרן החזו"א זצ"ל:

ובשו"ת כתב סופר יורה דעה סימן קי: מע"י אצבעותיך הנעימים וחביבים עלי קבלתי לשמחת לבבי, ואותיותיך שאלוני ע"ד אשר בעיניך אתה רואה כי נהגו הגבאים גבאי צדקה להלוות לאחרים ממעות צדקה וכן אתה עושה כמעשיהם במעות המקובץ על ידיך לעניים או לתושבי ארץ הקדושה, וכן ראית כ"פ מעשה רב מא' אשר כל מעשיו ע"פ הדין ודת של תורתנו הקדושה אשר דברי הש"ע לא נעלמו מאתו ובל"ס עושה בממון של צדקה בצדק ויושר והוא גבאי דא"י אשר כל הנקבצים באים לידו והוא מלוה בנתיים לאחרים עד זמן השלוח לא"י מעות הנשלח לידו, וכעת שזכית ללמוד מס' עירוכין וכשהגעת שם ו' ע"א מצאת כי מבואר שם דלאחר שאתי ליד גבאי אסור לו לשנותו היינו להלוותו וכן הוא בטוש"ע סי' רנ"ט, ומאוד אתה תמה מהיכן יצא היתר זה לגבאים דנהיגי להלוות לאחרים באין פוצה פה, וביותר אתה משתוקק לידע טעמו ונמוקו של הרב ראש הגבאים דמעות א"י שראית שעושה כן ובל"ס יש היתר על זה ובהיתר הוא עושה, ופלפלת בחכמה בסוגי' דערכין ובשיטות הראשונים והנני להשיב לך בקוצר אומר בתשובה מאהבה לפי מסת הפנאי וד' יגמור בעדינו:

ולהיות כי דינים אלו אינם מבוארים באורך בראשונים ופוסקים ויש כמה עקולי ופשורי לכן אבאר כל האפשר לפום רהיטא ובין תבין אשר לפניך, הנה בש"ס ערכין מסיק דעד שלא בא ליד הגבאי יוכל לשנותו היינו להלוותו בין לו בין לאחרים משבא ליד הגבאי אסור לשנותו היינו להלוותו, ורמב"ם הלכ' מתנות עניים לא כ' דכ"ז שהוא בידו שיוכל להלוותו גם לאחרים, וכן הטור לא כתב אפילו לאחרים והקשה ב"י למה השמיטו ונדחק מאד ולבסוף הרגיש בעצמו דבסוגי' הש"ס אין מקום לדבריו, וגם לפי פירושו בכוונת הרמב"ם לא הועיל כלום ביישוב הטור, וראיתי בב"ח שכ' כיון דבגמ' סבור מינה לעצמו אין לאחר לא אמר ר"י בין לעצמו בין לאחרים אלמא דטעות הוא לחלק בין לעצמו בין לאחר לפיכך כתבו סתם עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותו ללוותו דמשמע בין הוא בין אחר, אבל הא דבין אומר הרי זו או הרי עלי הוצרכו לפרש משום דאמר ר"ז ל"ש אלא דאמר הרי עלי וכו' ומתקיף לי' רבא אדרבא איפכא מסתברא וכו' וכיון דאיכא מ"ד לחלק בין הרי עלי להרי זו הוצרכו הרמב"ם והטור לכתוב בפירוש דלא שנא ומותר כדאסיק רבא אלו דבריו ז"ל, וכשאני לעצמי נ"ל מ"ש רש"י בטעמא דסבור מינה לעצמו אין לאחר לא דלעצמו י"ל דעל מנת כן הקצה לצדקה, אבל לאחרי' לא אסיק אדעתי' נראה דמאן דסבר הכי הי' ס"ל דיש קדושה בסלע זו שהפריש לצדקה כעין הקדש, אלא דלעצמו אסיק אדעתי' וכאלו התנה וכהא דאמרינן במק"א דלב ב"ד מתנה עליהם אבל לאחרים אסור דלא היה בדעתו ולא התנה על כך, וטעות הוא בידו דאין בצדקה משום הקדש כלל רק משום נדר וכדאסיק שם מברייתא צדקה אינה כהקדש, שוב אין מקום לטעות ולחלק בין לעצמו בין לאחרים דאין בו נדנוד הקדש שיהי' אסור בהנאה בשום צד, והא"ש כיון שכ' הרמב"ם בה' מתנות עניים הלכ' ה' שהצדקה אינה כהקדש ומותר להנות בו שוב פשוט שאין לחלק בין לו בין לאחרים מטעם אחר, לכן הטור שהעתיק לשונו של הרמב"ם שהצדקה אינה כהקדש לא צריך לפרש דכ"ז שהוא בידו מותר אפילו לאחרים דממילא מובן מטעם שכ' שאם יש הנאה מותר לגבאי להלוותה משום דאין צדקה כהקדש, ומובן דאפילו לאחרים שרי דמ"ש, ה"ה כאן שלא בא ליד הגבאי דליכא חילוק כנ"ל נכון וברור….

ונבוא לשאלתך, הנה שראית מרב האי דמקבץ לנקבציו מגבאים דבכל אתר ואתר ששולחים לידו, ומלוה לאחרים בטוחים ועל אחריותו, בל"ס טעמו ונמוקו כיון שזמן השילוח תליא באומדנא דילי' ודעתו ורצונו לשלוח אחר איזה חדשים כשיראה ויבין שכבר בא לידו סך מסוים שיש בו כדי לקיים מצות שילוח, ובנתים לוקחים אנשי א"י בהלואה עד בא השלוח, ומתנה עם הלוים שיהי' המעות מוכן לפניהם כשיודיעם איזה ימים קודם השלוח שישלח כה"ג ליכא איסור וחשש לדעת המרדכי, אבל הגבאים בכל אתר אתר כא' קבצו איזה סכום שולחים אותו ליד הגבאי אשר מידו נשלח למקום קדוש, וכיון דהם תלוי' בדעת הגבאי שעליהם וגובה להם, ואין יודעים למתי ישלח בוודאי לא שרי להם להלוות אלא עד תוך הזמן הזה עד שיקובץ הממון כדי שיהי' בכדי שילוח ליד הגבאי המשלח לא"י ועל אחריותם וגם זה בקושי דעדיין אינו דומה להתירו של הגבאי המשלח לא"י כמובן:

ומ"ש שראית מעשים בכ"י כי הגבאים מלוים ולוים אין בזה טעם ולא מצאתי שום היתר עד אשר בינותי בספרים מצאתי שאהבה נפשי בפתחי תשובה בשם תשוב' חמודי דניאל כ"י, וז"ל בזמננו נהגו בזה אפשר כיון שנהגו כן לב ב"ד מתנה עליהם עכ"ל, ועיין בזה הגה' רמ"א סי' רנ"ט סעי' ב' ובש"ך שם, ועיין או"ח סי' קנ"ד במג"א סעקט"ו, ובמג"א שם, הנלפע"ד כתבתי שום תשים עיניך על דברינו כי בעל נפש אתה, הכ"ד חמיך כאב אוה"נ חותם באהבה רבה פה פ"ב כאור בוקר ליום ו' לס' ויקחו לי תרומה תרכ"ז לפ"ק: