שלום וברכה.
ראשית כל, אחד מהמצוות של הגויים היא להאמין בה', ואף שישנו חילוק עיקרי בין אמונתם של היהודים לאמונת הגויים, וכפי שיוסבר להלן, הרי ברור שישנו עניין חשוב ביותר להנחיל את אותה האמונה בה' אחד לכל באי עולם.
וכפי שמצינו בהנהגתו של הרבי עצמו, שחזר כמה וכמה פעמים על הצורך וההכרח הגדול לפרסם את שבע המצוות אצל בני נח כולם, וגם לפרסם את ענייני החסידות בכל העולם כולו, באופן כזה שיגיע לחוגים הכי רחבים, עד ללשונות עם ועם בכל מדינות העולם.
ומכל זה ברור ומובן, שיש לתת לאותו הגוי להמשיך להשתתף בשיעור, אלא שכדאי בנוסף לכך לכוון אותו למצוות שבהם הוא מתחייב, ובמה שעליו מוטל חיוב.
וכביאור הידוע של הרבי מה"מ, ע"פ דברי הרמב"ם, שכל עניינם של המצוות שמקיימים האומות הוא בגלל "שצווה משה בתורה" ולא בגלל שכך היה אצל נח, וראה באריכות בליקוטי שיחות חכ"ו אריכות הביאור בעניין זה.
ובפרטיות בענינה של האמונה באומות העולם:
אע"פ שגם אצל ב"נ ישנו ענין האמונה בבורא עולם, דקרו לי' אלקאדאלקייא, מ"מ, יש חילוק עיקרי בין האמונה דב"נ והאמונה דבנ"י, ועד שלכמה דיעות(ראה הנסמןבסה"מ מלוקט ח"א ע' נב. אנציקלופדי' תלמודית ערך ב"נ (ע' שנ). ועוד. וראה סהמ"צלהצ"צ מצות אחדות ה'. ועוד.)לא הוזהרו ב"נ על השיתוף.
ונקודת החילוק היא: אצל ישראל, ענין האמונה הוא תוצאה מזה שיש בהם "חלק אלקה ממעל ממש",וכיון שאין יסוד האמונה במציאותו של המאמין (שכלו והבנתו), אלא זה ש"ה' אחד מאיר" ומתגלה בנפשו, הרי מובן, שבו מתגלה אמיתית אחדותו של הקב"ה; האמונה אצלם היא כמו ענין הראי', שהדבר הנראה מאיר אליו
מה שאין כן אצל בני נח, שאין אצלם נשמה קדושה, הרי כל אמונתם באלקים היא תוצאה מתפיסתם והשגתם באלקות, לכן אין אמונה זו שוללת (בהכרח) מציאות אחרת (או אפילו שליטה אחרת) מלבד הקב"ה. ומהאי טעמא לא הוזהרו על השיתוף, כי האמונה הנדרשת מהם (לפי יכולתם, שאין בהם "חלק אלקה ממעל ממש") היא רק שהקב"ה "הוא אלקאדאלקייא". אצלם הוא כענין השמיעה, שמצטייר הדבר בשכלו לאחרי ששמע את הדבר. [כך מבואר בשיחת נח חל"ה בליקוטי שיחות].
ובמקומות נוספים, מוסברים גם הדברים כפי שהם בצד השלילה, שישנם כמה ומה דרגות בכפירתם של הגויים בה' אחד, ובכללות מחלוקים לג' דרגות:
א. הכופרים רק באחדות ה' אך "קרו ליה אלקאדאלקיא", כי הם יודעים ומשיגים שהקב"ה הוא חיותם וקיומם. ולכן אין הם מורדים בקב"ה, כפי שאמר בלעם "לא אוכל לעבור את פי ה'".
ב. המכירים במציאות ה', שהוא "אלקאדאלקיא" – אך הם כופרים בכך שהקיום וההתהוות של כל המציאות תלוי בקב"ה, כמאמר פרעה "לי יאורי ואני עשיתני" – טען שברא את עצמו. וההכרה בקב"ה היא רק בקיום כח נעלה ממנו, אך מציאותו אינה תלוי ב"אלקאדאלקיא".
ג. המכחישים לגמרי את מציאות האלקות, כסנחריב אשר "חירף וגידף ביותר", הוא הכחיש ואמר שאלקים חיים "אינו אלקאדאלקיא".
הגרוע ביותר הוא האופן השני: באופן הראשון הם מבינים שהקב"ה הוא חיותם, לכן אינם עוברים על רצונו, הם מכירים במציאות האלקות. ואפילו באופן השלישי, עצם העובדה שהם מתנגדים ומכחישים מוכיחה שאלקות "נוגע" להם, ולכן מחפשים להתנגד. ע"י עצם התנגודתם שקיימת מציאות האלקות, המגיעה עד אליהם, למטה מטה.
ואילו האופן השני, פרעה שטוען ש"מציאותו מעצמותו" – באמצעותו אין מוזכרת כלל מציאות ה'. המציאות שלו קיימת בפני עצמה, הוא חש שהוא מציאות עצמאית לגמרי, ואין בקיומו שום קשר לאלקות, אפי' לא באופן של שלילה. וגם מה ד"קרו לי אלקאדאלקיא" אינו קשור אליו.
ומכל זה מובן על דבר הצורך וההכרח לפרסם כמה שיותר לכל באי עולם על ההכרה האמיתית במציאות הא-ל, ועל האמונה הפשוטה בה' אחד.
ויש להוסיף בכל זה עוד נקודה:
בכמה וכמה הזדמנויות הסביר הרבי, שע"י כך שפועלים על האומות בעניני אמונה בה' אחד, הרי מתווסף בזה גם בטובתו של היהודי.
שעל ידי כך שהם לומדים ומבינים שמוכרחים להאמין בה' אחד, וצריכים לפעול לפי הכללים שלו, הרי זה מונע מהם בתכלית את כל העיסוק בעניניים לא טובים, וכפי שרואים במוחש בכמה וכמה מקומות ומדינות בעולם.
