ליל טבילה בימי אבילות

שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שפא סעיף ה: נדה שנזדמנה זמן טבילתה בימי אבלה, אינה טובלת (טור בשם ר"ת וע"פ ומהרי"ק שורש ל"ה). הגה: וכל שכן שאינה רוחצת ללבוש לבנים. אבל מיד אחר ז', אף על פי שנהגו איסור ברחיצה כל ל', מ"מ היא מותרת רק שתשנה רחיצה קצת (א"ז בסוף הלכות אבל), וחלוק לבן תלבוש וסדין לבן תציע, שלא תבא לידי ספק (תשובת מהרי"ל סימן ט"ו).

שו"ת מהרי"ק סימן לה: יצו השם הברכה פותחת בברוך. ויזכה לעולם שכולו ארוך. הוותיק ידיד נפשי הר"ר ברוך. בקצרה אשיב לך על שאילתך ובשגם כי ידעתי שמעט דברים יספיקו לך. (א) ראשונה על אודות השוחט ששחט הוושט בעוף ולא ראה אחרי הקנה כלל ושוב זרק העוף בחזקת כשרות ואחר כך נמצאת הגרגרת שמוטה ונסתפקת האם נאמר כל ספק בשחיט' פסולה או נאמר מאחר שלא נמצאת השמוטה עד לאחר שנחבטה על גבי קרקע ופרכסה שיש להקל כדאמר' בעלמא כל ששחיטתו כראוי כו' ע"כ תוכן שאילתך. ונלע"ד דבר פשוט הוא שהיא טריפה דפשיטא שזה נקרא ספק בשחיטה כדתניא בכמה דוכתין ומייתי לה בפ"ק דחולין (דף י') גבי פלוגתא דרב הונא ורב חסדא בשוחט בסכין ונמצאת פגומה שחט את הוושט כו'. עד שחט את הוושט ואח"כ נמצאת הגרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה אם לאחר שחיטה כך היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה הרי לך בהדיא דכה"ג מקרי ספק בשחיטה וכ"ת אף על גב דהויא ספק בשחיטה מ"מ כיון שיש לתלות להקל שהרי פרכסה תלינ' ואמרינן שמחמת הפרכוס נשמטה אי אפשר לומר כך שהרי גדולה מזו שנינו טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אפילו נתעסק באותו המין כל היום כלו לא עלה טבילה עד שיאמר ברור לי שלא היה בשעת טבילה ופירש שם רש"י נתעסק באותו המין לאחר טבילה ואפילו הכי לא עלתה לה טבילה ורואה אני שהדברים ק"ו ומה התם דסברא הוא לתלות ולומר דמחמת עסק אותו המין נמצא עליו שכן הסברא נותנת ואפילו להקל אמרינן כן לענין כתמים בכמה מקומות במסכת נדה ועוד שהרי ראוי לומר אי איתא דהוה על בשרו מקמיה הכי חזו ליה בעלותו מן הטבילה אפילו הכי תלינן לחומרא עד שיאמר ברי לי הכא דליכא למימר הכי לא כ"ש שהרי דבר ידוע הוא שרוב העופות מפרכסים אחר השחיטה ופוק וחזי כמה שמוטות משתכחי משום כך הלא דבר פשוט דברוב פעמים אין הגרגרת נשמטת מחמת הפירכוס וגם ליכא למימר אי איתא דהוה שמיטה מקמי הכי הוה חזי ליה או מרגיש בו דמי יוכל להבחין בזה הלא הוא כעצמים בבטן המלאה אבל בטבל ועלה שייך למימר אי איתא דהוה עליה מעיקרא הוה חזי ליה ואפילו הכי לא עלתה לו טבילה כל שכן הכא ששחיטתו פסולה וכדפירש דפשיטא דאין לחלק בין טבל ועלה דאידי ואידי דאורייתא כי היכי דאיכא למימר התם העמד טמא על חזקתו ואימא לא טבל והרי חוצץ לפניך הכא נמי איכא למימר העמד בהמה על חזקתה ואימא לא נשחטה והרי שמוטה לפניך כדאיתא התם וגם משם ראיה דאין לחלק ביניהם בשום עניין לומר דמחמירנא בטבילה מבשחיטה מדפריך מינה דההיא דטבל ועלה וכולי עליה דרב חסדא דמכשיר בשוחט בסכין ונמצאת פגומה והוצרך לדחוק ולומר סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי ולא משני דיש להחמיר בטבילה מבשחיטה אלא פשיטא דאין לחלק ביניהם. ואף לפי מאי דמשני סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי פשיטא דיש לאסור בזה דהכי נמי הא בהמ' גופה אתרעאי שהרי נמצאת שמוטה וגם לפי התירוץ התוספת אשר שם ובנד' דמפרש בהמה לא איתרעי דהא איכא ספיק' טובא שמא במפרקת נפגמה או שמא במיעוט בתרא או שמא לא שחט במקום הפגימה פשיטא דיש לאסור הכא דליכא אלא חד ספיקא דשמא לאחר שחיטה נשמטה ומשום הפרכוס אין לתלות להקל מק"ו דטבל ועלה כולי דמחמרינן אפילו נתעסק באותו מין כל היום כולו עד שיאמר בריא /ברי/ לי וכדפי' לעיל. ועוד נלע"ד דיותר יש לחלוק ולומר דנשמטה בחיי הבהמה ע"י שאנסה עצמה בכח גדול באיזה עניין שיהיה מלתלות דלאחר שחיטה נשמטה ע"י פרכוס דפשיטא דאין בפרכוס להשמיט הסימן ממקום חבורו ואין פרכוסה אלא כפרכוס זנב הלטאה. ולא (ב) מבעיא בכה"ג דהוי ספק בשחיטה עצמה כמו שכתבתי לעיל מכח הברייתא אלא אפי' היה הספק בטרפות אחר שאין תלוי בשחיטה עצמה כגון הגף שבורה ואין יודע אם קודם שחיט' אם לאו לא היה לתלות לקולא בכיוצא בזה ואף על גב דתלינן בזאב ובמשמשא ידא דטבחא שאני התם דאיכא רגלים לדבר וכמו שפסקו ה"ג ומביאו הסמ"ק לפסק הלכה דכל ספק טריפה לחומרא כגון ספק נשבר העצם כולי ספק לפני שחיטה ספק לאחר שחיטה וכן בוקא דאטמא כו' ולא אמרינן כה"ג נשחטה הותרה כדאיתא התם. ואשר (ג) שאלת היאך המנהג בעניין טבילה בזמנה האם כדברי הגאונים או כר"ת הלא ידעתי כי התוספת פסקו כר"ת דאין הלכה כמ"ד מצוה ומעולם לא ראיתי לטבול בימי אבלות וכ"ש בי"ה או בט' באב ועוד דהאידנא ליכא למיקם עלה דמלתא לכוון זמנה שהרי נשי דידן דמחמירי טובא בעניין פולטת שכבת זרע להמתין ה' או ו' ימים קודם שיתחילו למנות ז' נקיים ונהי דמשום חומרא דרבי זירא לא הוה נפקא מטבילה בזמנה מאחר שכן נהגו מימי התלמוד מכל מקום בחומרא זו שהחמירו לא שמשה אטו שמשה אפילו אין בעלה בעיר וגם הוסיפו מו' עונות ועשו ה' או ז' ימים לפי דעתי כי זו אין נקראת טבילה בזמנה. ואשר (ד) שאלת אם האשה אסורה בימי אבלה לאפות ולבשל נלע"ד דאין איסור בדבר. ומה שכתבת מההיא דשמחות אלו דברים שאין בהם משום מלאכה כבוד הבית והדחת כוסות והצעת המטות דמשמע דוקא הני אבל לא אפייה ובישול נלע"ד דאדרבה נקט הני לרבותא ס"ד דדמו טפי למלאכה וגם דליכא בהו צורך כולי האי דאפשר בלא כבוד הבית והדחת הכוסות או אפילו את"ל דלא אפשר בלי הדחת כוסו' אשמועינן דאע"ג דאית להו כוסות אחריני מודחים ונקיים אלא דניחא ליה לאישתמושי בהני אפילו הכי שרי כדקאמר דאין בהם משום מלאכה כלל וכן גבי הצעות המטות איכא למימר בכה"ג וגם מטעמא דידך דכתבת דלא עדיף מי"ט דהותר בו צורך אוכל נפש דאע"ג דפליגי אמוראי במועד קטן פרק מי שהפך (דף יב) אי מחמרינן באבל מבחולו של מועד ואיכא מ"ד דמחמרינן וכן פסקו הפוסקים לאסור באבל אפילו דבר האבוד ע"י עצמו כי אם על ידי אחרים מ"מ איכא למימר דע"כ לא פליגי אלא לענין חולו של מועד אבל להחמיר טפי מבי"ט בהא מודה לאידך דפליג עליה דאין להרחיק מחלוקתן כ"כ דאם לא כן לאשמעינן רבותא טפי ושלום מאתי הצעיר יוסף קולון בן מהר"ר שלמה זלה"ה: