בדרך כלל השיחות של הרבי מאופיינות בסוג של מתח: הבנת ההכרח שהמצב ישתנה, עד כמה אסור להשלים עם המצב הקיים, לשאוף ליותר ממה שהשגנו והספקנו ולא להסתפק בהישגים קיימים. הרבי מצטט פעמים רבות את דברי חז"ל "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות". לשאוף להתקדם.
מאז יומו הראשון בנשיאות, הרבי מדריך ומעורר בעניין הצורך "לכבוש את העולם" – "ופרצת!". דרך זו הובילה כל השנים עד לקריאה הגדולה להכנת העולם כולו לביאת המשיח.
אך בשיחת פרשת פינחס תנש"א, שנסבה על הפתגם של הצמח צדק "מאך דא (עשה כאן) ארץ ישראל", הרבי כמו אומר: עצרו לרגע, משנים כיוון! לא רק פריצה החוצה וכיבוש כלל עולמי, אלא התכנסות פנימה, התמקדות בעולמנו הפנימי חתירה להשלמה עם המצב הקיים. לא "מה יהיה?", אלא "מה קורה אצלנו, כאן ועכשיו".
יש בנו שני סוגי עבודה כלליים: דחף לפרוץ החוצה – לעשות יותר ועוד יותר, לפעול ולתקן את העולם. ויש הצד הפנימי – לתקן את מה שטעון תיקון בנו. החידוש שהרבי מחדש בשיחה זו: בכוחך לפעול ולהשפיע על העולם כולו. איך? על ידי שתתמקד בחלק שלך, בעניין הפרטי שלך, בזמן הפרטי שלך וב'ערוץ' הנשמתי שלך; אגב תיקון המקום העצמי שלך תוכל ממילא להשפיע על העולם כולו. אם תיקח מה שבך ותוציא אותו מגלות לגאולה, לגאולה פרטית – בזה תפעל על העולם כולו.
וכך אומר הרבי באותה שיחה: "אומרים לכאו"א מישראל, יש לך הוראה מנשיא דורנו – "עשה כאן ארץ ישראל": עבודתך צריכה להתבטא – לא במחשבה אודות מה שנעשה בקצה אחר של העולם ובזמן אחר בפני עצמם ולתועלת נפרדה – אלא להיות שקוע לגמרי (במחשבה דיבור ומעשה) בעשיית "כאן ארץ ישראל" – במקומך הפרטי ובכל רגע מזמנך הפרטי. ודוקא עי"ז תפעל גם בכל העולם (בכל מקום ובכל זמן) – כיון שבחלקך בעולם נכללים כל חלקי העולם".
גם בשיחה זו הרבי מדבר על פרסום, אבל מה לפרסם? לפרסם את דרך העבודה הייחודית: על כל אחד לתקן את החלק שלו, ובעשותו כך ממילא יתקן את העולם כולו. הדרך לפעול במציאות החיצונית עוברת דרך הטיפול במציאות הפרטית, בזמן הפרטי, במקום פרטי ובמשפחה הפרטית שלנו. עלינו לדאוג שהפרט יהיה שלם ויחיה באופן של גאולה, וזה כבר ישפיע על העולם כולו.
השליחות המוטלת עלינו – לתקן את העולם ולהכינו לגאולה – בעינה עומדת, אבל הדרך הוגדרה מחדש: תיקון העולם יבוא מתוך עבודה עצמית של כל אחד מאיתנו אל תוך־תוכו. יש אנשים שחיים מתוך 'תנועה' ופעולה החוצה. הרבי עוצר אותם לרגע ושואל: "אתה כבר מוכן לגאולה? אתה חי חיים של גאולה? אתה כבר עשית ארץ ישראל כאן, בבית שלך? בתוך העולם הפנימי שלך? או שמא אתה עסוק רק ב'חוץ'?!"
אם תהיה 'פנימי', שלם בעצמך, תהיה מונח במה שאתה עושה, הרי הבאת גאולה – עשית כאן, אצלך, ארץ ישראל.
יש שחושבים שבדור שלנו כבר לא צריך לדבר על פנימיות. העיקר הוא החוץ, המעשה הוא העיקר – לפרוץ החוצה. בשיחה זו הרבי מדגיש שאסור לשכוח את הפנימיות, את הצורך ללמוד את סוד ההתמקדות בעצמנו.
אחד הניגודים העיקריים הניכרים בהתמודדות של הקדושה עם הסטרא אחרא, הוא הניגוד בין ה'פנימי' ל'חיצון'. ה'חיצון' הוא קליפה; ה'פנימי' – קדושה (כמו פרי וקליפתו). בחיים שלנו יש אירועים ומקרים חיצוניים שמטרידים ומביאים אותנו לתחושה של לחץ. עלינו לזכור שכל מהותם קליפה חיצונית, ולכן אין להתפעל מהם ואין להתרגש בגללם. עלינו להביט ב'פנים' שבכל דבר – הוא הקדושה. עלינו לדעת שהקב"ה נמצא כאן, והכול באמת טוב, ואין דבר שקורה שאינו נעשה מתוך השגחה פרטית; ולכל דבר יש משמעות עמוקה, לכל דבר יש ערך.
כשאדם לחוץ מבעיה כל שהיא, הוא מוטרד במחשבות "מה יהיה?", "איך יהיה?", "למה זה קרה לי?" – כל אלו קשורות לרבדים חיצוניים.
ההסתכלות של ה'פנימי' היא פנימיות: לדעת שאין מה לדאוג, ומה שיהיה – יהיה. אם הקב"ה עשה זאת, מה הוא מבקש ממני, מה המשמעות של הדברים? ואם כבר קורים דברים – איך אני חווה את זה בצורה השלמה ביותר? איך אני חווה את הנעשה מתוך הקשר שלי עם הקב"ה? האם אני אכן בשמחה, ברגיעה אמיתית? במקום של ביטחון?
הכול מתחיל בנו, בראש. כשאנו מתמקדים בתוכן הפנימי מבלי להתפעל ממה שקורה בחוץ – אנו בעצם הופכים את המקום הגלותי למקום של גאולה. עושים את חו"ל לארץ ישראל.
הכלי העיקרי להיפוך הזה הוא לימוד חסידות, לימוד השיחות של הרבי. תורת החסידות מרחיבה ומעמיקה אצלנו את הפרספקטיבה שלנו על החיים היום־יומיים. היא מלמדת אותנו איך להפוך את החיים האישיים שלנו – וממילא גם הכלליים – לחיים של גאולה.
הרי, מהו עולם של גאולה? זהו עולם של שלווה עצומה: בלי תחרות, בלי קנאה, הטובה משופעת הרבה, אין מלחמות ומאבקים, לא עם הסובב ולא עם עצמנו.
הטרדות וההמולה בענייני העולם וגם הטרדות בענייני קדושה, כגון עסקנות ציבורית והפצת המעיינות, משכיחות לעיתים את הצורך החיוני בעבודה פנימית ואת הצורך להשתחרר מ"הגלות פנימית בענייני עבודת ה'".
אך כאשר נחזק את עבודת ה' הפנימית, גישתנו לכל מה שקורה סביבנו, לפעולתנו ושליחותנו בעולם, תנבע ממקום מתוקן ומדויק הרבה יותר.
זהו בעצם המסר של השיחה של פרשת פנחס תנש"א, כשהרבי אומר "תעשה גאולה במקום הפרטי שלך או ביום הפרטי שלך" – סימן שהדבר הזה אפשרי. תעשה גאולה כאן! יש לנו, לכל אחד מאיתנו, הכוחות הדרושים לעשייה זו. איש לא יעשה זאת בעבורנו, רק אנחנו נעשה, ובעזרת ה' נצליח.
