לבישת מכנסיים בבית לאישה

ראה בש"ך יורה דעה סימן קפב ס"ק ז: לא תעדה כו'. כ' הב"ח דיש היתר בב' דברים הא' שאין איסור אפילו בדבר שהוא נוי וקישוט אלא באשה הלובשת בגדי איש להתדמות לאיש ואיש הלובש בגדי אשה להתדמות לאשה לנוי וקישוט אבל אם לובשין כדי להגן מפני החמה או צנה וכיוצא בזה מותר, הב' דאף להתדמות אין איסור אלא בדברים שהן עשוין לנוי וקישוט כו' ע"ש שהאריך ואין דבריו מוכרחים כ"כ ומ"מ נראה דהיינו דוקא בתיקוני אשה אבל אם לובש ממש בגדי אשה עד שאינו ניכר שהוא איש וכן איפכא בכל ענין אסור וכ"כ הרא"מ בספר יראים דאסור ללבוש אפילו דרך עראי ובדרך שחוק שהרי לא חילק הכתוב ולפי שראיתי בני אדם לובשין במלבושי אשה וגם אשה במלבושי איש בדרך עראי במשתאות של חתן וכלה וגם בענינים הרבה כתבתי כן עכ"ל ומשמע דבכל מלבושים קאמר ומיירי בגוונא דפרישה והב"ח נדחק בדבריו עיין שם, ולענין איסור לבישת גבר שמלת אשה בפורים האריך הב"ח כאן ועי' באורח חיים סימן תרצ"ו ומ"ש שם:

ובשו"ת מנחת יצחק חלק ב סימן קח: בנדון לא יהי' כלי גבר על אשה. ע"ד מה ששאל איזה שאלות בדין דלא יהי' כלי גבר על אשה, הנני להשיב על ראשון ראשון וכו', (א) כתב בזה"ל, מזמן רב נכנס מאדע /אופנה/ במלבושי נשים, בשם סלאקס והם כמו מכנסים, אבל יש חילוק באותם שנעשו במיוחד לנשים, שהמה בכמה צבעים וכדומה, שאין אנשים לובשים אותם כלל, האם יש איסור בזה, כיון שהם דומים למכנסים, או מפני שבתחילה בגדים כיוצא בזה נלבשים רק לאנשים עכ"ל.

הנה אין דין זה צריך בושש דהוי איסור גמור, דחוץ מזה דבגדי שחץ כאלו, נעשים מתחילתם לעבירה, והם בגדי זימה, ומביאים לידי תועבה, ואף אם לא יהי' בכלל כלי גבר, המה בכלל תועבת ד' כל עושה אלה, ועי' בתשו' ד"ח (חיו"ד סי' נ"ח וס"א) מה שצווח ככרוכיא לבטל בגדי זימה כיב"ז. עוד באמת המה בכלל כלי גבר ממש, דעדיין שם מכנסים עליהם, והגם שהם משונים קצת, מ"מ שמם עליהם, וכמ"ש בזה בפשיטות, בתשו' אבני צדק (חיו"ד סי' ע"ב), וז"ל, אבל מה שנעשה חדשות בארץ, שהולכים איזה נשים, במלבוש הנקרא כובע (קאפעליש), או בגד הנקרא מענער ראק, שנראה לעינים, שאין זה, אלא להתדמות לאיש, והגם שמשונה קצת משל איש, מ"מ שמו עליו לכן זה וזה מכוער מאד, ונראה דאסור, וכבר הרעשתי ע"ז, וצווחתי בדרושים בקהל רב, וגם צויתי להכריז שאסור עכ"ל, וא"כ מכ"ש במכנסים הנ"ל, שנעשו מתחילתם לעורר לעבירה ח"ו, והמה בגדי זימה ממש, ועי' בחינוך (מצוה תקמ"ב ותקמ"ג), דהביא בשם הרמב"ם, דהביא שני טעמים בטעמא דקרא, שאסרה התורה מלבושי האנשים לנשים ושל נשים לאנשים, א' משום זימה, ב' לתא דע"ז, ולדינא אף היכא דל"ש שום טעם כלל, אסור משום גזירת הכתוב כמ"ש במנ"ח (שם מצוה תקמ"ג), מכ"ש בנד"ד דשייכים ג"כ טעמי דקרא הנ"ל.

(ב) כתב בזה"ל, את"ל שיש איסור בזה, מבת כמה מתחיל האיסור וכו', וא"כ האיסור מתחיל מבת י"ב שהיא בת מצוה, או דלמא כיון שתכלית האיסור, היא מפני שמביא לפעמים לתערובות, א"כ מתחיל מבת ג' שנים עכ"ל.

הנה אף לפי"מ דמשמע מהמנ"ח שם, דשייך בזה הכלל דחרש שוטה וקטן פטור, כמו בכל מצות שבתורה, מ"מ לא מיבעי' אם הגיעה לשנים ששייך בה מצות חינוך, דבודאי החיוב לחנך בהם כמו בכל המצות, וביותר באביזרא דע"ז ועריות כנ"ל, אלא אף בעוד לא הגיעה לשנים הנ"ל מ"מ אסור לספות לה בידים, כמבואר בש"ע ופוסקים (באו"ח סי' שמ"ג), ועוד י"ל בזה עפי"מ דחקר בתשו' ערוגת הבושם (בחיו"ד סי' קל"ח אות ו'), לשיטת הרמב"ם (בה' כלאים), דהמלביש חבירו כלאים, אם הי' המתלבש שוגג לוקה המלביש, אם אמרינן כן, גם לענין לאו זה, היכא דמלביש את חבירו שמלת אשה, והמתלבש הי' שוגג, אם לוקה המלבישו, וה"נ ס"ל להרמב"ם, במטמא את הכהן, דמטמא לוקה אם הי' הכהן שוגג, ומסתברא דההד"נ בלאו זה עכ"ד, ודבריו צ"ב דהרי באמת גם דברי הרמב"ם שם, תמה עליהם הרא"ש דאמאי ילקה המלביש, וכתב בתשובתו ששאל זאת להרש"ב, ולא זכינו לתשובתו, והביאו בכ"מ (ה' כלאים פ"י) שם, והכ"מ תי' דס"ל דקרי בי' לא תלביש עיין שם, וצ"ל דהי' לו להרמב"ם איזה מקור על לימוד זה, ומנין לן לומר כן, גם לענין הלאו דשמלת אשה וכלי גבר, ואפשר דסמך על תי' הלח"מ (פ"ג מה' אבל ה"ה), דאפשר לומר דמשמע לי' לרבינו, דמדאמרינן (בפ' ג' מינין /מסכת נזיר/ מ"ד ע"א), דגלי קרא בנזיר, דלא עשה מטמא כמיטמא, מדכתיב וטמא ראש נזרו, משמע דבעלמא עבדינן מטמא כמיטמא עיין שם, ובודאי רצ"ל דה"ט גם בכלאים כן, וממילא הה"ד בשמלת אשה, אבל כבר תמה הלח"מ בעצמו על תי' זה, וסיים דאולי הי' לו להרמב"ם שום מקום אשר נתלה בו, ואנכי לא ידעתי עכ"ד, לפי"ז שוב אין לך בו אלא חידושו, אכן ראיתי באוה"ח הקדוש (ר"פ אמור) דכתב לתרץ דברי הרמב"ם, עפי"מ שביאר שם את דברי הש"ס (בנזיר שם), לענין תגלחת, דכוונת הש"ס שמדייק מאמר הכתוב, תער לא יעבור וגו', שהיל"ל לא יגלח את ראשו, או לא יעביר על ראשו, יו"ד בין בי"ת לרי"ש, ויחזור אל הנזיר, האמור בסמוך, ויתלה האיסור כמצווה עליו, לא במעשה התער, שלא בכינוי אל המתגלח, כאומרו תער לא יעבור, שמשמעות הדברים יגידו, שאסר המעשה בין על יד המתגלח, בין על יד אחרים וכו', ומעתה כמו כן נאמר בדין כלאים, שאמר ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך, ולא אמר לא תעלה עליך, משמע שלא על המעלה עליו לחוד מצוה, אלא על המעשה הוא מצוה שלא יהי' בין ממנו בין מהזולת, וכמו כן נאמר במה שלפנינו בטומאת כהן, ממה שאמר הכתוב לא יטמא, אזהרה שלא בכינוי לנטמא, לומר שמזהיר בין לכהן עצמו בין לאחרים על הטומאה וכו' עכ"ל, ובזה בנד"ד, אף דלענין הלאו דלא ילבש גבר שמלת אשה, אין לנו הוכחה הנ"ל, דהציוי הוי על הגברא, אבל בהלאו דלא יהי' כלי גבר על אשה, שלא בכינוי להנלבש, משמע לומר שמזהיר על המעשה, בין להאשה בעצמה, ובין לאחרים, וכמ"ש האוה"ח בלאו דטומאה הנ"ל, ואם נאמר כן, שוב י"ל לפי מש"כ בתשו' עונג יום טוב (חיו"ד סי' צ"ו), דלשיטת הרמב"ם, י"ל דהה"ד המלביש לקטן כלאים חייב, דדמי למקיף את הקטן (בנזיר נ"ז), דאע"ג דהניקף לאו בר חיובא, מ"מ מקיף חייב, וה"נ גבי כלאים, כיון דמלבישו חייב, אף על גב דהמתלבש לאו בר חיובא הוא, עיין שם, וכבר נסתפק בזה ג"כ המנ"ח (מצוה רס"ג ותקנ"א) עייש"ה, וא"כ לפי הנ"ל, י"ל דהה"ד בלאו דלא יהי' כלי גבר על אשה, המלביש הקטן יהי' חייב, אבל אולי יש לחלק בין הנדונים עייש"ה, אבל פשיטא דשייך האיסור דספי' לי' בידים, ומכשול הרבים, דמביא לידי תועבה וזימה.

(ג) אם יש איסור במלבוש הנ"ל בביתה, בעת שישנם שם גם אנשים, הנה בזמן שישנם אנשים, פשיטא דאסור, כמו בשוק, דמה נפ"מ, אלא אף בזמן שאינם שם אנשים, אלא היא בעצמה בביתה, מ"מ עוברת על הלאו דלא יהי' כלי גבר, דאף דאין רואה מ"מ האיסור במקומו, ומכ"ש אם הטעם משום אביזרא דע"ז, וראי' מהאיסור דהמעביר שער בית השחי ובית הערוה, דהויא במקום צנעה, ומ"מ אסור מדאו' לכ"פ, ואף לשיט' הרמב"ם והש"ע (ביו"ד סי' קפ"ב), דל"ה רק איסור דרבנן, ומטעם דאינו ניכר בפרהסיא, וכמ"ש בב"י שם ובטו"ז (ס"ק ו'), אבל עכ"פ איסור דרבנן יש, ומכ"ש בכעין נד"ד דהוי במקום שעשוי להגלות, ובתשו' אבני צדק שם, דחק למצוא טעם למנהג הנשים גם צנועות וחסידות, ללבוש מכנסים בחורף מפני הצינה תחת הבגדים, ולא כתב להתיר מטעם דהוי תחת הבגדים, דלא נראה לאחרים, וע"כ מטעם דבאמת אין היתר בזה אף בכה"ג, דהאיסור לאו במקומו עומדת, כנ"ל, ואף דראיתי מביאים מספר פנים יפות, (עה"ת פ' כי תצא בפסוק דלא ילבש גבר וגו') שכתב, דבאיש הוי איסור בשעת הלבשה משום הרהור ע"כ נאמר לא ילבש וגו', משא"כ באשה לא מתחיל האיסור, עד שתלך בין האנשים, ע"כ נאמר לא יהי' כלי גבר וגו', היינו שלא יתארך עלי' עד שתלך בין אנשים ויהרהרו בה עיין שם, הנה ע"כ אף לדידי', בודאי רצונו לומר דל"ה איסור דאו' עד שתלך בין האנשים, אבל בודאי אסור מדרבנן עכ"פ, אף אם לבשה בצנעה, כדמוכח מדברי הפוסקים, מדהקשה הברכ"י (בשיורי ברכה יו"ד שם), על התרגום יהונתן, דתרגם לא יהי' כלי גבר וגו', לא יהא גוליין דציצית ותפילין דאינון תקוני גבר על איתתא, וע"ז הקשה בשיורי ברכה, מדברי הש"ס (עירובין צ"ו), דמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין, ולא מיחו בה חכמים עיין שם, ומה קשה, נאמר דהניחה בצנעה שלא בין האנשים, וע"כ דבכ"פ אסור, וכן מוכח ממה דפלפלו האחרונים, בהא דאיתא באשה שלא תגלח ראשה כאיש, והצנועות מגלחות ראשיהן, ויש שכתבו דתספר ראשה רק במספרים ולא בתער, ולא כתבו בפשיטות מטעם שהנשואות מחויבות לכסות ראשיהן, ול"ש האיסור דלא יהי' כלי גבר וגו', וע"כ דאין חילוק ובכל ענין אסור.