נראה, שישנו חוסר בהבנה במהות ענין הביטחון, וכשהוא יתוקן, לא אמורות להיות כאלו מחשבות.
אחד החידושים הגדולים שהרבי מדגיש בקשר לחשיבות עבודת הביטחון כהכנה לגאולה, הוא שעבודת הביטחון היא עבודה נוספת מלבד האמונה.
האמונה עניינה להאמין שמאחר שכל דבר שקורה בעולם הוא בהשגחה פרטית מאת ה', הרי הכול טוב בתכלית, וזאת גם במצבים של קושי והסתר. במצבים אלו הטוב עשוי להופיע כאילו הוא הפך הטוב, אבל מנקודת המבט המאמינה, הופעה זו מלמדת על היותו טוב נעלה יותר מ"עלמא דאתכסייא", כמבואר בתניא.
עבודת הביטחון עניינה לבטוח בביטחון שלם, מתוך היסמכות שלימה על ה', שישפיע טוב נראה ונגלה. ההיסמכות שבעבודת הביטחון יוצרת מציאות חדשה וממשיכה אותה לעולם בפועל.
וכלשונו של הרבי בשיחה הידועה בעניין הביטחון (לקו"ש שמות חל"ו): "בטחון הוא עבודה ויגיעה בנפשו, והיא מביאה את חסדי השם הבאים כתוצאה מעבודת ויגיעת האדם לבטוח בה’: ע"י שהאדם סומך באמת ובעומק נשמתו רק על הקב"ה לבד, עד שאינו דואג כלל, הרי התעוררות זו גופא פועלת שהקב"ה מתנהג איתו באופן זה, שמטיב עמו (גם אם לולא זאת אינו ראוי לזה)".
וכן הוא בקשר לביטחון בגאולה האמיתית והשלמה. חיזוק הביטחון שלנו שהגאולה אכן תגיע תכף ומייד ממש, הוא עצמו מביא וממשיך את הגאולה למטה לתוך העולם.
היינו, שהביטחון הוא לא תנועה בנפש של הרפיה, חוסר מעש, אלא ההיפך לגמרי. הביטחון דורש ממני לעבוד ולהאמין בצורה הרבה יותר חזקה.
וכן הוא גם בנוגע למבואר, שאין שום סתירה בין הביטחון העצום לבין עשיית כלים בטבע. כי הכלים שאני עושה בטבע הם מגיעים בגלל שאני יודע שזהו רצונו של הקב"ה, וממילא אני מייחס להם את החשיבות הראויה, ורק את החשיבות הראויה.
לכל דבר ועניין יש הזמן והתקופה המיוחדים לו. ישנם זמנים שבהם, על פי רצונו של ה' יתברך, כבודו לא מתגלה בעולם בצורה שלמה וישנם העלמים והסתרות. זמנים אלו מתאפיינים בקשיים, בהתמודדויות ובניסיונות וכו', ומהיהודי נדרש להאמין שבתוכם טמון טוב מכוסה, והוא יתגלה לעתיד לבוא.
וישנו זמן הגאולה, שהוא התכלית של העולם, ובו, בתוך העולם הגשמי עצמו יורגש טוב גלוי. גאולה שלמה פירושה שאין להסתפק בטוב רוחני בלבד. הטוב האלוקי צריך להתגלות בה בעולם הגשמי דווקא. כהכנה לזמן כזה, יש לבטוח בה' שישפיע טוב גלוי.
המציאות שבה ישנם עניינים שאינם נראים כטוב גלוי, הוא רק אמצעי לתכלית האמיתית של העולם שהוא מצב של גאולה וטוב גלוי, מציאות המשדרת "קידוש השם" ולא ח"ו להפך ששמו מחולל.
וכיוון שאלו הם התכלית ועומק הכוונה של הקב"ה, ש"נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" דווקא, הקב"ה כביכול לא ינוח ולא ישקוט עד שטובו האין-סופי יתגלה בעולם הזה התחתון, וכל עוד הדבר אינו קורה, חסר בשלימות הבריאה ותכלית כוונתה.
בתקופתנו, הרבי מעורר כל הזמן להיות במצב של "חשוב טוב" שיביא ל"יהיה טוב" בפועל ממש, ואף אומר (מאמר ש"פ וישלח תשמ"ו) "שישנה הבטחת רבותינו נשיאנו, דכאשר המחשבה היא באופן של טוב, הרי ברור הדבר שכך יהיה".
אומנם בזמן של 'טוב נעלם' נצרכת אמונה שגם מה שלא נראה כטוב גלוי הוא טוב שמגיע מלמעלה, אך כשנמצאים בפתח הגאולה ונדרש למשוך אותה פנימה, לא די באמונה שהכול טוב, יש לצרף אליה עבודה נפשית מסוג שונה, ביטחון שלם שהגאולה תגיע לעולם והטוב יהיה גלוי, ולהוריד באמצעותו את תכלית הבריאה – המשכת הטוב הגלוי לתוך המציאות – מן הכוח אל הפועל.
אדם שביטחונו בה' אמיתי רוצה שיימשך טוב גלוי אצלו משום שזהו רצון ה' ולא בשל רצונו האישי. רצון העליון הוא שיומשך גאולה וטוב גלוי לכל העולם ולכלל המציאות. נמצאנו למדים שביטחון אמיתי בגאולה פרטית חייב להיות קשור גם לביטחון בגאולה הכללית.
בתקופות שבהן הגאולה הכללית הייתה רחוקה, גם הגאולה הפרטית באופן של טוב גלוי הייתה רחוקה מהאדם. בזמנים כאלה העבודה העיקרית הייתה מלחמה בגלות, התמודדות עימה, ואמונה שהקשיים אינם אלא טוב נסתר ומכוסה.
אבל לאחר שהרבי הודיע בבירור שהגאולה הכללית כבר עומדת בפתח, וכל שנדרש מהאדם הוא לפתוח את הדלת ולאפשר לה להיכנס פנימה, גם כל אחד ואחד צריך לפתוח את הפתח הפרטי שלו ולהכניס אליו את הגאולה הפרטית באופן של טוב נראה ונגלה.
