נתערבה הפרשת החלה בעיסה

ראה בשו"ת הר צבי (אורח חיים ב סימן סה): אשה שהפרישה חלה ממצות ונתערבה החלה במצות. ע"ד השאלה באשה שהפרישה חלה מהמצה ונתערבה החלה בשאר המצות וחזרה ונטלה חלה אחרת כסבורה היתה שבזה תתקן את המדומע.

הנה כעי"ז בא לידי עובדא באשה שהפרישה חלה מעיסתה, וכשנתחלקה העיסה לעשרה ככרות נתערבה חלתה בתוך ד' ככרות שכל אחד מהם נכנס לכלל ספק, וששה הנותרים ידועים לה שבודאי לא נתערב בהם וממילא שאינם נכנסים לספק כלל, ותיכף שנודע לה מהתערובות חזרה ונטלה חלה אחרת על הד' ככרות המדומעים, כסבורה היתה שבזה תתקן גם המדומע ולבסוף הוגד לה שאין זו הדרך מוציאתה מידי מדומע ולכן נפשה לשאול הגיעה, להורות לה כדת של תורה.

והנה מכיוון שלא היה בהארבעה ככרות המדומעים מאה ואחד, פשוט דאין לה תקנה אלא בשאלה. אך נסתפקתי אם סגי בשאלה על הפרשה ראשונה לחוד, דנהי דבשעה שהפרישה שנית עדיין לא עשתה ולא כלום דהעיסה לא היתה בכלל טבל אלא חולין מדומעין דאין להם תקנה בהפרשה, מ"מ לאחר שתעקר הפרשה ראשונה ע"י שאלה, שוב תחול הפרשה שניה דאגלאי מילתא דטבל מעליא הוי, וא"כ נפטרו הד' ככרות בהפרשה שניה ואי אפשר להפריש מהארבעה ככרות על ששה הנותרים דהו"ל מן הפטור על החיוב. ועכשיו שנתערבו הד' בהששה לא תוכל להפריש חלה כל זמן שלא תשאל גם על הפרשה שניה, וכדקיי"ל (יו"ד סימן רלח) כרבא (שבועות דף כד) שאם נשאל על הראשונה עלתה לו שניה תחתיה. גם אפשר דאין להתיר לה שתי הפרשות כאחת, וכדפסק המחבר (סימן רכח סעיף מו), וכדהאריך הט"ז שם ובסימן רכא, ואף דהש"ך חולק שם, מ"מ לכתחילה הסכים בסימן רכח להתיר כל אחת בפנו /בפני/ עצמה. אך אפשר לדון לאידך גיסא ולחלק בין נדר ושבועה דאם נשאל על הראשונה חלה שניה כיון דנעקר למפרע, אבל בהפרשת חלה ותרומה י"ל דמ"מ בשעת הפרשה שניה לא היה אפשר שיחול ע"ז שם תרומה, אף דלבסוף איגלאי מילתא למפרע, מ"מ בשעת הפרשה הוי בכלל דבר שלא בא לעולם, דמי יימר דמזדקקי ליה בי תלתא, וכדאמרינן בקדושין גבי גר דמה"ט הוי דבר שלא בא לעולם, אולם יש לדון ולחלק דבמקדש לאחר שתתגייר, עכשיו אינה בתורת קדושין וגם אינו בידו לכן הוי שפיר דשלבל"ע, משא"כ בנ"ד, סוף סוף אגלאי מילתא למפרע דטבל גמור היה והיה מעיקרא בתורת תרומה, אך לעומת זאת י"ל דאם נאמר דלא חשיב בידו יש לדון דמשום זה גופא הוי דשלב"ע, כיון דאינו בידו לשוויה בתורת תרומה אין לחלק במה דלבסוף נתגלה למפרע, דסוף סוף מעיקרא ברגע הפרשתו לא היה בידו.

ויש להביא בענין זה דברי המשנה למלך בהלכות גירושין (פ"ו ה"ג) שהביא תשובת הרשב"א (סימן תשו) שהמקדש אשה מעכשיו ולאחר ל' אפילו הוי תנאה יכול הוא לגרשה בתוך הזמן, ולא אמרינן כיון דבשעת כתיבת הגט עדיין לא חלו הקדושין לא מהני הגירושין, כמו בכותב גט לאשה דעלמא שאינה ארוסתו לכשאכנסנה אגרשנה דאינו גט משום דהוי דבר שלא בא לעולם. דשאני הכא דאגלאי מילתא למפרע דבאותה שעה היתה מקודשת ושוב חזר בו הרשב"א וכו', ומדברי הרמב"ם הוכיח שם דיכול לגרשה אפילו תוך הזמן, ואח"כ כתב וז"ל: ואני מסתפק כפי זה בתנאים דעלמא היכי לידיינו דייני, כגון באומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שתעשי דבר פלוני מי אמרינן שיכול לגרש בתוך הזמן ולא ימנע דאם לא תקיים התנאי אין כאן קדושין ואם תקיים איגלאי מילתא למפרע שהיתה מקודשת משעה ראשונה, או דילמא ע"כ לא קאמרי רבינו והרשב"א ז"ל דיכולים לגרש בתוך הזמן אלא דוקא בתנאי דממילא קאתי, דהיינו מעכשיו ולאחר ל' יום, דהכונה היא אם יחייהו ד' ויגיעהו לאותו זמן, וכן נמי שאר תנאים שהם בשב ואל תעשה הוו נמי דכוותייהו, אבל בתנאים שהם בקום ועשה אפשר דלא מהני כתיבת הגט קודם קיום התנאי משום דבשעת כתיבת הגט היו הקדושין מחוסרי מעשה. ושוב רצה לתלות דבר זה במחלוקת הראשונים שנחלקו בטעמו של ריש לקיש דאמר ביבמות (דף לח ע"ב) דהחולץ למעוברת ואח"כ הפילה שצריכה חליצה אחרת מן האחים, שלדעת התוס' שם דמפרשי בטעמו של ר"ל משום שאין הספק ראוי להתברר עכשיו וא"א לידע עתידות לכן א"א אגמ"ל, אף בנידון דידן אין אומרים לאחר שנתקיים התנאי אגמ"ל שבשעת כתיבת הגט היתה אשתו, ונמצא שכתב הגט קודם חלות הקדושין שאינו גט, אבל לדעת הנמו"י שם החשש הוא שמא בשעת חליצה היה ראוי להיות ולד גמור ואח"כ נתקלקל, כאן לא שייך חשש זה ואנו אומרים אגמ"ל שהיתה אשתו בשעת כתיבת הגט, ובמסקנא הניח דבר זה בצ"ע. ועיין בשער המלך (הלכות אישות).

עוד יש לדון בעיקר הדבר אם זה חשיב לא בידו, ולכאורה איפכא שמעינן בגמרא שבת (דף מו ע"ב) דאמרינן גבי נדרים לא אמרינן מי יימר דמזדקקי ליה דסגי בג' הדיוטות, ואי משום דקשה לפי"ז מקדושין (דף סב) דחשיב ליה דבר שלא בא לעולם דמי יימר דמזדקקי ליה הני תלתא. כבר רמי לה המל"מ בפ"ד מהל' בכורות, ומצדד לומר דהיכי דסגי בהדיוטות חשיב בידו.

אך לכאורה לא יתכן חילוק זה לריטב"א (שבועות דף ד) שהקשה על הא דאיתא שם שבועה שלא אוכל ואכל חייב ונימא דהוי התראת ספק שמא ישאל על שבועתו. ותירץ דכיון דמחוסר מעשה הוא דמי יימר דמזדקקי ליה בי תלתא לא חשיבא התראת ספק כיון שאין בידו לעשות בהיתר הרי דחשיב מחוסר מעשה ולאו בידו, ויותר מבואר בדברי המלחמות בפסחים בסוגיא דהואיל דשאלה הוי מחוסר מעשה, ומרהיטת לשונו נראה להדיא דחשיב כדשלבל"ע דמסמיך לההיא דקדושין דגבי גר חשיב מה"ט דשלבל"ע, ועכצ"ל דמוקצה שאני וכמוש"כ השעה"מ פי"ג מהלכות איסורי ביאה (יעו"ש שהקשה ג"כ מיבמות דף פח ואכמ"ל), אבל לענין בידו שפיר יש לדון דלא חשיב בידו והוי בכלל דשלבל"ע, ועיין ברדב"ז הלכות בכורים (פ"ז ה"ו).

ולכאורה יש להביא קצת סמך לזה מהא דעירובין (דף ל ע"ב) דפריך א"ה תרומה נמי אפשר דמתשיל עליה, ומשני אי מתשיל הדרא לטיבליה, ויעוין בתוס' דבאמת איכא תרומה דלא מצי למתשיל עלה, אלא דפריך משום דמשמע ליה דלא משכחת שיהיו מערבין בתרומה דמדקתני בחולין משמע דוקא בחולין אבל בתרומה כלל לא, ואם אמר דבנ"ד לא חשיב דשלבל"ע, א"כ משכחת לה תרומה שלא תהא הדרא לטבלה ע"י שאלה וכגון שהפריש עליה ממקום אחר (או מינה ובה) קודם השבת וכשישאל על הראשונה תחול הפרשה שניה תחתיה, נמצא דגם בתרומה אפשר דמערבין. אבל בזה נראה דדוחק לאוקמי הכי, דמילתא דלא שכיחא הוא שהפריש ממקום אחר על תרומה. אמנם אכתי איכא למידק בהקדם מש"כ הרדב"ז (ח"א סימן ח) הובא בכנה"ג יור"ד (סימן שלא אות לח): הסוחט בשבת אשכול של ענבים אי בעי למיכל הענבים צריך לעשר בשבת, ולכאורה משמע מדבריו דבפירות שלא היו טבל מבעוד יום מותר לעשרן בשבת וכמו דאמרינן (ביצה דף לו) על מתני' דאין מגביהין תרו"מ וה"מ פירי דטבילי מאתמול, וכן מצדד להלכה במל"מ (הלכות מעשר פ"ה ה"כב). וא"כ יש לדון דנשאל על התרומה בשבת יהיה מותר לחזור ולהפריש בשבת דהא לא טבילי מאתמול דעד השתא תרומה הוי ולא טבל. והנה בזה יש לחלק דפירי דטבילי האידנא שהתירו להפריש מהן בשיו"ט היינו שלא באו מעולם לכלל חיוב, אבל בנשאל על התרומה בשבת הא באמת כבר טבילי קודם הפרשה ונאסרו לתקנם בשבת ויו"ט ושוב לא יחזרו להיתר ע"י שאלה והפרשה. אבל אכתי יש לעיין הא משכחת לה בהקדים בשבלים דבאמת לא באו עדיין לכלל טבל מעולם, וביותר, תרומה דדרכן היה להפריש קודם שנתחייבו בראיית פני הבית, כדאיתא בירושלמי (פ"ג דמעשר) והובא בתוס' ב"ק (דף צד), ודוחק לומר גם בזה דכיון דנעקר הפרשתו מעיקרא שוב איגלאי מילתא למפרע דכבר נעשו טבל גמור מבעוד יום (יעוין בהרא"ש נדרים דף נב ובפסקיו פ"ו סימן ג), דמ"מ עד עכשיו כסבור היה שאינו בכלל טבל. וכעין מש"כ המג"א (ריש סימן תקט) דגם בלא ידע מערב יום טוב מותר לתקנו ביום טוב. ובשלמא אם נאמר דבנ"ד הוי בכלל דשלבל"ע ניחא בפשיטות בההיא דעירובין דמשני אי מתשיל עלה הדרא לטיבלא ולא אמרינן דכיון דלא טבילי מאתמול שיהא מותר להפריש גם בשבת, משום דגבי עירוב שאני דבעינן שיהא חזי בין השמשות. וכיון דביה"ש חיישינן שמא מקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה (שבת דף לה), ולפי"ז אסור לשאול ולהפריש ביה"ש דשמא בשעת שאלה היה יום ובשעת ההפרשה לילה ואסור להפריש בשבת ממה שנעשה טבל מבעוד יום, (ואף דהוי תוס' מ"מ יש לדון דאסור), אבל אם נאמר דלא הוי דשלבל"ע והפרשה דקודם שאלה חלה למפרע, א"כ יפריש קודם שאלה ואח"כ ישאל דהשתא לא קא עבר בהפרשה כיון דלא בא לכלל טבל מעולם.

ולענין הברכה, אם תישאל גם על ההפרשה השניה ותפריש מחדש תפריש בלא ברכה, ויעוין בחדושי הרש"ש נדרים (דף נט ע"א בפי' הרא"ש ד"ה בתרומה) [שכתב שם וז"ל: ודע דקשה לי על הרמ"א דאפילו קיימת העיסה מ"מ אי אתשיל עלה נמצא דעבר למפרע על לא תשא בהברכה שבירך על הפרשתה, וכן קשה בגמרא דקאמר והרי תרומה דאי בעי מתשיל עלה והרי יעבור על לא תשא למפרע. ולפמש"כ התוס' בתענית (דף יא ע"ב) וכן הרא"ש (סימן יז) לענין תפילת ענינו דאפילו אכל אח"כ לא מקרי שקרן כיון דאז היה בדעתו להתענות, א"כ י"ל דה"ה לענין ברכה לבטלה, ועיין לשון הר"ן בפ"ב דשבת בזה, וכו', [ויש להביא לענין זה דברי הריטב"א בחולין (דף קו ד"ה אמר רב נוטל אדם) שכתב בתו"ד וז"ל: והנוטל ידיו לאכילה וברך ענט"י ואח"כ נמלך ולא אכל עכשיו אין בכך כלום ואין מחייבין אותו לאכול כדי שלא תהא ברכתו לבטלה דהא מכיון שנטל ידיו גמרה לה ברכת הנטילה שעליה הוא מברך וההיא שעתא דעתו הי' לאכול עכ"ל]. והי' נ"ל מזה דכשיפריש עתה מחדש לא יצטרך לברך דיוצא בברכה ראשונה אעפ"י דלא עשה המצוה אז, מ"מ חשב לעשות והוי כהתחלת מצוה, ואף שעסק אח"כ בענינים ואפילו שהה איזה ימים בינתיים (דכ"מ מלשון הגמרא והרמ"א) מ"מ דומה למפסיק באמצע המצוה דאינו חוזר ומברך, וכמו בסוכה דאיכא למ"ד בסוכה (דף מה ע"ב) דאינו מברך אלא יום ראשון וסגי לכל שבעת הימים עכ"ל].u