בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) מהו מקור האיסור לשבת על כסא רגיל, ומהם ופרטי הדינים שבזה. ב) מהי רמת החיוב בזה. והאם אדם שיש לו קושי לעשות כן יכול להקל בזה. ג) האם אפשר להקל בזה בכל קושי שהוא, כמו למשל אדם מפונק שכל טורח מעין זה מקשה עליו, או דוקא אם מדובר באדם מבוגר מאוד או חולה.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שפז סעיף ב, שעכשיו לא נהגו בדין כפיית המטה, בכדי שלא יאמרו העובדי כוכבים שהוא מכשפות של איש ישראל נגדם ויבואו להזיק, וטעם נוסף, מאחר ואין המטות שלנו עשויות כמטות שלהן – ואין ניכר בהם כפייה, וממילא אין צורך לעשות זאת.
אמנם כתבו הפוסקים, שמכל מקום אסור לאבל לשבת על גבי ספסל או כרים וכסתות, כי אם על גבי קרקע דוקא, אם הוא לא חולה וזקן שיש להם צער בישיבה על גבי קרקע שאזי מותרים להשים כר קטן מתחתיהם, ואמנם האבל יכול לילך ולעמוד ואין צריך לשבת בדוקא כלל, רק שכאשר המנחמים אצלו, אזי צריך הוא לשבת על גבי קרקע, וכמו כן כאשר רוצה לישון צריך לישון על גבי קרקע, אך כל זה אבל עצמו, אבל המנחמים יכולים לשבת על גבי ספסל כי מסתבר שמוחל הוא להם על כך. כמבואר בשפתי כהן יורה דעה שם.
וכן כתב בקיצור שולחן ערוך בסימן ריא סעיף א, שאסור לאבל לשבת כל שבעה על גבי ספסל, או על גבי כרים וכסתות כי אם על גבי קרקע, אך חולה וזקן שיש להם צער בישיבה על גבי קרקע מותרים להשים כר קטן תחתיהם, מיהו יכול האבל ללכת ולעמוד ואינו צריך לשבת כלל, ורק כאשר המנחמים אצלו צריך לשבת. וכמו כן אסור לישן על גבי מטה או ספסל רק על גבי קרקע, אבל יכול להציע תחתיו כרים וכסתות על הקרקע, כמו שהוא רגיל לשכב במטה, ויש מתירים לישון במטה, וכן נוהגים קצת אנשים, מפני שטבעם חלוש והרי הם נחשבים כמו חולים לעניין זה.
ולגבי מה שכתב השפתי כהן שיש לשבת על גבי קרקע, הביאו הפוסקים שעל פי קבלה אין זה בדוקא ממש, אלא צריך להפסיק בבגד בינו לקרקע, מאחר ועל פי קבלה אין לשבת על הקרקע ישירות – אפילו עם בגדיו, אלא באמצעות חציצה כמו בגד שאינו מיוחד למלבושיו. כמבואר בשערי תשובה בסימן תקנב. אמנם כתב שם שמדברי מהרי"ל שהביא המגן אברהם בסימן תקנט שכתב שהיה לו סרבל גרוע שלא להפסיד את בגדיו מחמת הקרקע מבואר שלא חשש לכך, ומכל מקום נראה שמכיוון שמותר לשבת על השק, יש לעשות כן בכדי לחוש לדברי קבלה.
וביתר הרחבה הביא בעניין זה בספר ערוך השולחן שם סעיף ג, שעכשיו לא נוהגים בכפיית המטה משתי טעמים, קודם כל מפני שהמטות שלנו אינם עשויים כמו המטות שלהם שיהיה שייך בהם כפייה, ועוד שהגויים יתמהו ויאמרו שאיזה מין כישוף יש בזה. ולדעתי יש עוד טעם מפני שאין ישיבה שלנו על המטות, אלא יושבים על הקרקע, ולא דווקא על הקרקע אלא על ספסל קטן או על כרים וכסתות. ויש מי שמצריך דווקא על גבי קרקע כמבואר בשפתי כהן, אבל מירושלמי במסכת ברכות בתחילת פרק ג' נראה שיש להביא ראיה שאין זה כך, שם מובא לגבי הפסוק באיוב – וישבו אתו לארץ, ומדייקים – על הארץ אין כתיב כאן, אלא לארץ, כלומר, דבר שהוא סמוך לארץ.
עוד הביא שם, שכל זה באדם בריא, אבל מי שהוא חלוש בבריאותו או מעוברת, לא ישבו כלל על הארץ אלא על מקום גבוה. ולענין שינה יש מחמירים לישן על הארץ, ויש מקילים – וכן המנהג.
העולה מן האמור: על פי דין על כל אבל ישנו חיוב לישב על גבי הקרקע, (ועל פי קבלה יש להניח איזה דבר החוצץ בינו לקרקע), וגם יכול לשבת על כסא שהוא נמוך מג' טפחים – סמוך לקרקע.
אמנם אם מדובר באדם חלש שבריאותו רופפת וכיוצא בזה, מותר לו לשבת על כסא גבוה כפי שרגיל ולא צריך להתאמץ לשבת דוקא על כסא נמוך..
