שאלה זו, שהינך מציג, היא בעצם שאלה כללית על כל המהות של ההשפעה על הזולת.
לפעמים אנו עלולים לשאול את עצמנו: מה המניע הבסיסי לכל ענין הלימוד וההשפעה החוצה – מדוע בכלל אנו צריכים להשקיע את זמננו וללמד אחרים?
יהיה מי שיאמר (ובשאלתך זה אלו שקל להם, אבל מתוך ההבנה מאיפה הם צריכים לקחת את המקום המשפיע, יובן גם מה יעשה מי שקשה לו..): "אני מלמד, כי אני מאוד אוהב לעשות את זה"… מסירת השיעורים ממלאת אותו בתחושת סיפוק. יש לו חשק ותענוג פנימי להעביר את מה שיש בו לאחרים, ולראות כיצד זה עוזר להם בחייהם וגורם להם התפעלות וכו'.
בהשקפה ראשונה, זהו הענין הינו חיובי, כיון שכאשר אדם אוהב דבר מסוים, הוא משקיע בו את כל כוחותיו ועושהו במרץ והתלהבות, אך עלולים לצאת מכך כמה חסרונות: א. התשוקה והרצון החזק ללמד אחרים, יכולים לסנוור אותו ולגרום לו שלא לבחון באובייקטיביות אם הוא אכן מוכשר לכך ואם הוא מבצע זאת בצורה מועילה ונכונה. ב. טבעה של התלהבות שהיא דועכת ומתמעטת עם הזמן, ואם בתחילה יש לאדם חשק ורצון חזק, הרי ככל שעובר הזמן מתמעט הלהט (מה שמכונה: 'שחיקה').
ולכן, אף שמסירת שיעורים הנעשית בחשק והתלהבות, מצליחה יותר, אי אפשר "לבנות על זה", והאדם צריך לגלות בתוכו מקום עמוק ופנימי יותר, שהוא יהיה המניע להשפעה והלימוד.
ובהקדים, שחכמינו אומרים: "גס ליבו בהוראה, הרי הוא שוטה וגס רוח" (פרקי אבות פרק ד משנה ז). כלומר, מי שההוראה וההשפעה אצלו הם דבר המובן מאליו, והוא עושה זאת ללא תחושת אחריות ורצינות, אלא רק כדי למלא את סיפוקו האישי, יש בכך בעייתיות גדולה מאוד.
השפעה שלימה בעומקה, היא דווקא כאשר המשפיע לא רוצה ומחפש את ההשפעה, ומצד עצמו הוא בכלל לא היה רוצה לעסוק בזה, הוא היה מעדיף לשבת וללמוד בעצמו ולהתקדם, אלא שהשליחות מכריחה אותו להתעסק בהשפעה, כיון שיש אנשים הזקוקים לעזרה והדרכה, ולכן נדרש ממנו להתעסק בזה, כיון ש"במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש", ולכן הוא מתעסק בזה בעל כורחו כביכול.
אין הכוונה בזה שעיסוקו בהשפעה הוא ללא התלהבות וחשק ו'כמי שכפאו שד', להיפך, לאחר שהגיע למסקנה שזהו רצון הרבי, וזה תפקידו ושליחותו, הרי ההשפעה עצמה תהיה מתוך שמחה מכך שהוא זוכה להיות שותף בהפצת המעיינות, אך הגישה לענין בכללות היא מתוך תחושת שליחות, ולא כדי למלא את סיפוקו ושביעות רצונו.
גם אחד כזה שיש לו 'חוש' במסירת שיעורים והוא בעל כישרונות מיוחדים ההופכים אותו ללא ספק לראוי ומתאים לזה, צריך לבצע שליחות זו לא מתוך רצון אישי לבטא את כישרונותיו, אלא מתוך הכרה שכיון שהבורא טבע בו יכולות וכישרונות אלו, שליחותו היא לנצל כוחות אלו בהשפעה והדרכה לאחרים.
זה עצמו שהבורא הטביע דוקא בו כוחות וכישרונות לענין, או שהכניס דווקא בו משיכה פנימית לתחום, מורה על כך שההשגחה העליונה רוצה שדוקא הוא ישתמש בכוחות אלו ויעניק על ידם לאחרים.
ואם הוא לא ישתמש בידע וכוחות אלו שניתנו לו מלמעלה על מנת לעזור לאחרים, הוא עושה כביכול עוול, ומתעלם ממתנת הבורא שנתן לו 'כלים' אלו למטרה זו, כיון שכל הכישרון ויכולת ההשפעה לא ניתנו לו אלא כדי שיעזור איתם לאחרים ולא כדי שיממש את עצמו.
אחד המבחנים באמצעותם האדם יכול לבחון את עצמו ולברר בתוכו אם זה נעשה מתוך תחושת שליחות או רק כמימוש עצמי, הוא כיצד ינהג כאשר יפגוש בסיטואציה בה הוא נוכח לדעת שמישהו אחר יכול למסור את השיעור הזה בצורה יותר טובה ממנו וכדומה.
אם מטרתו היא בשביל לממש את עצמו ולהגיע לידי סיפוק אישי בלבד, הוא יתעקש "ללכת על זה", למרות שיודע בתוכו שאחרים יעשו זאת ביתר הצלחה ממנו.
אך אם כל עיסוקו בזה הוא מתוך תחושת שליחות, שהמציאות בשטח מחייבת אותו לתת מעצמו לאחרים והוא משמש רק כצינור של כוחות הבורא, הוא מבין שמה שיש לו – יש, ומה שאין – אין, ואם בהשגחה פרטית יש למישהו אחר יכולת טובה יותר ממנו לסייע ולהשפיע, אין הוא מרגיש נחיתות ופגיעה אישית בזה.
ועל דרך זה, הוא גם במי שלא מרגיש משיכה לאותו העניין של ההפצה והשליחות. אם הוא חושב על המציאות שלו, על הרצונות שלו האישיים, הוא יכול להישאר במקום התקוע שלו, שלא מעוניין ללכת ולהפיץ,
אך אם הוא מתבונן באותו המקום העצמי – בשליחות של חייו, למה הוא ירד לעולם ומה מטרת נשמתו כאן למטה. הוא יכול להבין בעצמו, שלטובת נשמתו וחייו הוא מוכרח ללכת ולהשפיע על אנשים אחרים – הוא מוכרח להביא את אורו של הקב"ה, אורו של מלך המשיח, לכל העולם.
מאחר שבעיקרו של ענין, הרי זו שליחות אלוקית, אין אדם שלא שייך בכלל ללימוד והשפעה לאחרים. כל אחד בסגנונו וביכולתו. אחד שייך יותר בתחום כזה והשני בתחום אחר. זה לקהל כזה וזה לקהל אחר. אחד רק לבני משפחתו והשני יכול למלא אולמות… כל אחד לפי הכישרונות והיכולות ושליחותו האישית בעולם להבאת הגאולה, אבל המושג של "הפצת המעיינות" ולימוד חסידות – חוצה, שייך בוודאי לכל אחד ואחד!
גם מי שבטבעו ביישן ועלול לחשוב שאינו מתאים למסירת שיעורי חסידות והפצת המעיינות – הידיעה והתבוננות על גודל השליחות וחשיבותה, תגלה בתוכו כוחות ויכולות למסירת השיעורים, עד שלעיתים, לאחר זמן לא יהיה אפשר לתאר שהיתה מחשבה בתחילה שאינו מתאים למסירת שיעורים והשפעה לקהל הרחב.
חסיד צריך לגלות בתוכו "עזות של קדושה" ואמונה פנימית, שהוא מסוגל וצריך ללמד אחרים, ועצם הביטחון והחשיבה החיובית שהוא מסוגל, מאפשרים את ביצוע הדבר, וכפתגם הידוע "חשוב טוב – יהיה טוב", שאין זה רק בעניינים גשמיים, אלא גם בעניינים רוחניים ובמילוי השליחות האישית.
כאשר ניגשים מתוך חשש, פחד וחוסר ביטחון, מקטינים את סיכויי ההצלחה של השיעור. לעומת זאת, הגישה למסירת השיעורים מתוך מקום של חשיבה חיובית וביטחון, תאפשר יותר את הצלחתם, מתוך התבטלות למשלח ולרצון האלוקי.
בסופו של דבר, לימוד החסידות והפצתו צריכה למלאות אותנו בשמחה עצומה, שהרי בזה אנו זוכים לממש את תכליתו של "דור השביעי" להוריד את השכינה למטה בארץ, בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש, שאז כולם בוודאי יהיו עסוקים בלימוד החסידות מקטנם ועד גודלם.
וכלשונו של הרבי (בשיחת י"ט כסלו התשנ"ב):
"..ככל שהולך וניתוסף יותר בהתגלות ידיעת אלקות בעולם, הולכים ומתקרבים יותר ל"אותו הזמן ימות המשיח . . שלא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד . . כמ"ש כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
