כלי ששהה 12 חודשים

ראה בשו"ת אגרות משה יורה דעה (חלק א סימן מג): בענין כלים שעברו עליהם יותר מי"ב חדש מבשר לחלב ואיפכא. בדבר קערות פארצעלאיענע (חרסינה) של בשר שעברו עליהם יותר מי"ב חדש ונזדמן לו למכור למי שצריך להם להשתמש לחלב ויש בזה הפסד מרובה אם יש מקום ועצה להתיר.

….והנה הר"ן בחולין דף קי"א סובר דרק ביי"נ התירו ישון משמע שגם ביין באיסור אחר כגון ערלה וכה"כ לא התירו ישון. (וזה שבטל יין בששה חלקים מים אף בתרומה להסוברין כן נצטרך לומר לדידיה שהוא מטעם שנו"ט לפגם וכמפורש כן בר"ן ע"ז דף ע"ג לדידהו וכן משמע לשון הראב"ד שבטור סי' קל"ד, אף שלא מסתבר לכאורה לומר שפוגם אבל כן מוכרח לדידהו). וטעמו צריך לומר שסובר דיין ושמן שנאסרו הוא מצד שהם עיקר הפרי דתירוש ויצהר כתיב ויפרש כרש"י חולין דף ק"כ שהלמוד בכורים מתרומה וערלה מבכורים הוא למעט שאר משקין ולא כתוס' פסחים דמפרשי דהלמוד הוא לחייב בתירוש ויצהר אף שבעצם גם הם נחשבו רק זיעה בעלמא, אלא דיין ושמן לא צריכי קראי לחייב בערלה ובכורים משום דהם עיקר הפרי והלמוד הוא למעט שאר משקין דהשמיענו הקרא ששאר משקין נחשבו זיעה בעלמא וזה שאמר בפסחים טעם דזיעה בעלמא הוא אינו מסברא אלא שזהו טעמא דחדוש הקרא. ולכן אינו כלום מה שנקלש טעם היין להתיר בשביל זה אבל א"כ הוא רק בשאר איסורין אבל ביי"נ מותר מטעם שנקלש טעם היין גם להר"ן מטעם דבארתי מחמת שרק היתרון שבהיין הוא המתנסך וכשנקלש הטעם ששוב ליכא היתרון נמצא שאינו כבר בעולם. וזהו הטעם דמהני עירוי וישון י"ב חדש ביי"נ אף שלא מהני בשאר איסורין אף ביין להר"ן. ובנזיר למה שבארתי לא יהני עירוי וישון י"ב חדש לכו"ע.

וא"כ ודאי עכ"פ יש למילף ממה שמהני ישון י"ב חדש ביי"נ מחמת שנקלש טעם היין שגם בשאר איסורין נקלש הטעם אך שעכ"פ אסור משום שגם טעם קלוש אסור. וא"כ עדין יש מקום לשיטת החכ"צ דאחר י"ב חדש גם בשאר איסורין לא יאסר אף בבשלו דבר חריף דלא מצינו שדבר חריף מחליא לשבח אלא באינו ב"י שכל הטעם אית ביה רק שנפגם אבל אחר י"ב חדש שהוא גם קלוש אפשר שלא מחליא ליה דאין בכחו להתחלף אלא אדרבה להתבטל לגמרי. וליכא סתירה מהרשב"א והר"ן על דינא דחכ"צ אלא לענין פסח למאן דאוסר נו"ט לפגם. אך ודאי יש גם לומר דגם טעם קלוש לא מתבטל בהחריפות ואדרבה מחליא לשבח ואף שלא מצינו זה בגמ' מ"מ אפשר לומר כן וצ"ע בזה לדינא.

וא"כ הוא רק באיסורין אבל מחלב לבשר או איפכא לפ"מ שבארתי שהוא רק טעם קלוש אחר י"ב חדש מסתבר לע"ד שיש להתיר משום דטעם קלוש כזה היה מותר אף אם היה לשבח. דהא מצינו שנ"ט בר נ"ט מותר מבשר לחלב ואיפכא משום שטעם קלוש כזה של נ"ט בר נ"ט אינו יכול לעשות איסור ורק כשכבר היה איסור לא הותר בזה שנקלש הטעם וממילא אוסר כיון שאינו פוגם. והנה ביי"נ לא מצינו שהותר נ"ט בר נ"ט וברור שאסור אף שהוקלש טעם היין אף דבישון י"ב חדש מותר מחמת שנקלש הטעם חזינן דקלישה דישון די"ב חדש הוא יותר קלוש מקלישה דנ"ט בר נ"ט וא"כ ראיה גדולה שמבשר לחלב ואיפכא וכל נ"ט דהיתרא שעושה איסור שמותר בקלישה דנ"ט בר נ"ט כ"ש שהיה מותר בקלישה כזו דישון י"ב חדש אף אם היה נו"ט לשבח. וא"כ נמצא שטעם חלב ובשר כזה לא נחשב כלל לשם חלב ובשר כיון דאף אם היה משביח היה מותר אף לכתחלה כמו נ"ט בר נ"ט. ואף שבנ"ט בר נ"ט יש שאוסרים בנתבשלו וכן אסור בדבר חריף הוא כשהבשול והחריפות היה בטעם הראשון משום שהוציא עיקר הטעם והוי כחד טעמא אבל בטעם השני שהוא כבר קלוש לא יועיל חריפות ובשול לאוסרו דהחריפות לא יעשה יותר טעם חלב ממה שיש בו. וא"כ בישון י"ב חדש שכבר הוא קלוש לא יאסור אף בדבר חריף.

וכיון שנמצא שאחר י"ב חדש הוא כאין שם חלב ובשר כלל אין מקום לאסור אחר י"ב חדש מלהשתמש בהם איפכא למה שבארתי ולשיטת הנו"ב אף מצד גזרה. ולכן אף שבכלי איסור יש לאסור אף אחר י"ב חדש מ"מ מחלב לבשר או איפכא אין לאסור. ואין לחוש למה שאיתא בפמ"ג סי' ק"ג בש"ד ס"ק י"ז בשם הדבר שמואל שכ"ח שהוחם בו יי"נ לא מהני ישון וא"כ גם הכא לא יהני דאף שהפמ"ג כתב דהב"י בסוף סי' קל"ה סובר כן אינו נראה דהא בש"ע סתם שכל הכלים הותרו בישון וגם ברמ"א סעי' ו' שהביא המרדכי מפורש שהוא רק לענין עירוי משמע דישון מהני ולכן בנ"ד שהוא רק איסור דרבנן ודאי אין לחוש לזה.

ומצד המנהג שכתב המג"א סי' תק"ט שנהגו שלא להגעיל מחלב לבשר נמי מסתבר שהוא שייך רק בהגעלה וליבון שיכול להכשירו בו ביום שנשתמש לחלב שבזה שייך הטעם שכתב דאם יעשה כן לא יהיה לו לעולם רק כלי אחד ויגעילנו בכל פעם שישתמש ואתי למטעי. אבל בהיתר דישון י"ב חדש שלא שייך זה אינו בכלל המנהג. ויותר מזה חזינן להרא"ה שהביא הריטב"א ולהיש מקילין שבמ"מ שסברי שלא אסרו באינה ב"י מבשר לחלב ואיפכא מתירין זה לכתחלה ואמאי לא אסרו לכה"פ מצד המנהג, ומלשון המג"א משמע שהוא מנהג ישן דאם הוא מנהג חדש לא היה מקשה גם מהב"י. אלא ודאי דכיון שבאותו יום שיבשל חלב יהיה אסור לבשל בשר אין לחוש שמא לא יהיה לו רק כלי אחד דהא יצטרך לכלי אחר לבשל בו בשר באותו יום ולכן אינו בכלל המנהג. וא"כ כ"ש שבישון י"ב חדש אין לחוש לזה ואינו בכלל המנהג. וכ"ש כשימכרם לאחר שלא הורגל להשתמש בהם לחלב שאין לחוש למה שכתבתי שטעם המנהג הוא מצד שהורגל בהם להיפוך.

ענף ז ולכן מסתבר לע"ד בעובדא דידן שיש להתיר למוכרם כיון שיש הפסד מרובה למי שישתמש בהם להיפוך אחרי שכבר עברו יותר מי"ב חדש אך יגעילם מתחלה ג"פ. כי למה שבארתי והוא העיקר מותר מצד זה שעברו י"ב חדש מדינא אף בלא הפסד מבשר לחלב ואיפכא אף הוא עצמו אף שאסור מאיסור להיתר.

ובצרוף דעת הרא"ה שהביא הריטב"א והי"מ שבמ"מ שמותר כל אינו ב"י מבשר לחלב ואיפכא דלפ"מ שבארתי שיטתם נכונה ולכן אף שרוב הפוסקים חולקים עליהם מ"מ יש לסמוך עלייהו בשעת הדחק כזה שהוא הפ"מ כדאיתא בש"ך יו"ד סי' רמ"ב שסומכין באיסור דרבנן על יחיד במקום רבים בשעת הדחק שהוא במקום הפ"מ וכ"ש הכא שמסתבר יותר כותייהו למה שבארתי ואף שההפ"מ הוא מחמת צרוף הרבה קערות דבכל קערה בפ"ע לא היה הפ"מ מ"מ מסתבר שנחשב הפ"מ. וראיה מפורשת מנדה דף ט' שאיכא דאמרי טהרות אפיש שפירושו שנגעה פעמים רבות ומצטרפים להחשב הפ"מ אף שכל נגיעה טימאה רק מעט. וכן מוכרח לפרש בתוס' שם דף ו' ד"ה בשעה"ד.

ותמוה מאד מה שחידש בתשובת רעק"א סי' מ"ג דכיון דכל קערה בפ"ע אינה הפ"מ אינן מצטרפות להחשב הפ"מ מחמת רבוי הקערות דמנדה ראיה מפורשת שמצטרפין להחשב הפ"מ. בשלמא מהא דשבת דף קנ"ד דמתיר להניח כרים וכסתות רק במקום הפ"מ ומ"מ מתיר בטעונה כלי זכוכית אף שכל אחד מהכלים אין בו הפ"מ יש לומר משום דהרבה כלים הם בכרך אחד נחשבו כאחד לענין להחשיב הפסד אחד על כרך זה שהוא מרובה אם ישבר. וכן בביצה דף ל"ו שמחשיב משילין פירות הפ"מ אף שכל פרי בפ"ע אין בו הפ"מ יש לומר שהוא מחמת שכל ערימה נחשבת דבר אחד בפירות. ואין לתרץ מחמת דההפסד נעשה ברגע אחד דהא קדרות בפסח נמי הפסד כולן נעשה ברגע אחד וסובר שם רעק"א שאין מצטרפין אך יש לתרץ הא דשבת וביצה כדתירצתי. אבל מהא דנדה ודאי ראיה דמצטרפין להחשיב הפ"מ דלא כרעק"א.

וראיית רעק"א מהר"ן שגבי תנור יוצן בפסחים דף כ"ז כתב שאף שזה וזה גורם אסור לכתחלה מ"מ תנור שאין לו תקנה הוא כדיעבד וגבי פינכא דתברה ר' אמי בחולין דף קי"א וגבי קדרות בפסח ישברו כתב דאף דצריך לשוברן לאו כדיעבד דמי אלמא דהוא משום דתנור יש בעצמו הפ"מ ופינכא וקדרה אין בעצמם הפ"מ ודיעבד נחשב רק כשהוא הפ"מ ואף שיש לו כמה קדרות דכל ימות השנה אין מצטרפין להפ"מ. תמוה מאד לע"ד דהיא מופרכת מיניה וביה דהא לפי דברי רעק"א יש לאסור להר"ן זו"ז גורם בקדרה שהוא הפסד מועט ואין נחשב דיעבד ובגמ' פסחים שם מפורש בלישנא קמא שקדרה שצרפה בעצי איסור ג"כ מותרת למ"ד זו"ז גורם מותר ול"ב שאוסר הוא מטעם אחר עיין שם א"כ מפורש שגם קדרה נחשב דיעבד כיון שאין לה תקנה אף שהוא הפסד מועט. ומוכרחין לומר שאין כוונת הר"ן כלל מחמת שהוא הפ"מ אלא במה שאין לה תקנה לבד נחשב דיעבד אף שהוא הפסד מועט מאד משום שעכ"פ הוא דיעבד. וגם בנטל"פ א"א לחלק בין הפ"מ למועט דהא באוכלין התירו אף מעט דמעט ורק הכלי אסרו לעולם אף שהוא דיעבד מצד גזרה אטו ב"י וחלוק מאוכלין מטעם שכתבו התוס' והרא"ש סוף ע"ז. וכוונת הר"ן הוא רק כדכתבו התוס' בהא דקדרות בפסח ישברו לרב דאף דנטל"פ מותר מ"מ אסרו לבשל לכתחלה משום גזרה אטו ב"י, אף שהוסיף שאף שצריך לשוברן לא עשאום לענין זה כדיעבד והוכיח מפינכא ולא נתן הר"ן ע"ז טעם. והוא מוכרח גם מצד הלשון דאם כוונתו לטעם רעק"א שאין בהם הפ"מ חסר העיקר מן הספר. ומה שחלוק מזו"ז גורם שלא אסרו בכ"ח שאין לו תקנה הוא מטעם שלא כל האיסורין שוין כדאיתא בגליון מהרש"א סי' קמ"ב. וצע"ג דברי רעק"א והפ"ת סי' קכ"ב הביאו ולא הרגיש בזה. ובאם הקערות הם סעט אחד ודאי אף לרעק"א נחשבו אחד לענין הפ"מ דהוא עוד כ"ש מהא דשבת. וגם יש לצרף בעובדא דידן דעת הנחלת יעקב וחכמי וויניציאה והדבר שמואל שמתירין אף באיסורין אחר מעל"ע וכ"ש מבשר לחלב ואיפכא. ואף שאין לסמוך ע"ז דהתוס' והרא"ש והרמב"ם והג"א חולקים ע"ז מ"מ יש לצרף זה לסניף בפרט שרעק"א בתשובתו הסכים להם במקום הפ"מ אך שמצריך שיהיה הפ"מ שלא בצרוף שבזה הוכחתי שנחשב הפ"מ. ובסעט אחד אף לרעק"א הוא הפ"מ ואף שהסכים רעק"א הוא מצד ראייתו מהר"ן שהפ"מ נחשב כדיעבד דלמה שבארתי אין משם שום ראיה ומעצמנו אין לומר דבר כזה מ"מ ודאי יש לצרף שיטתו לסניף.

וגם יש לצרף מה שיש סוברין שבכלים מפרצליין לא בלעי ומותרין לגמרי כמו זכוכית מחמת דשיע כדאיתא ביד אפרים סי' ק"כ בשם שאילת יעבץ בשם אביו ואף שמפמ"ג סי' ק"ג בש"ד ס"ק י"ז משמע שבלעי וכן משמע בפ"ת סי' קכ"ב סק"ג מ"מ ודאי הוא סניף להתיר.

וגם יש לצרף שיטת בעל העיטור שהביא הטור סי' קכ"א שכ"ח שאינם ב"י מותרין בהגעלה ג"פ. ולכן מסתבר לע"ד שיש להתירם בפרט לאחר שלא הורגל בהם להשתמש איפכא שיש עוד סברא להתיר אחר שיגעילם ג' פעמים.