לגבי שיעור השמן שצריך האדם לשים בנרות חנוכה, מבואר בשו"ע, שבמקרה ששכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא; הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור, ואם נתן בה יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן, וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן.
ומגיה על זה הרמ"א, שי"א שבזמן הזה שמדליקין בפנים א"צ ליזהר ולהדליק קודם שתכלה רגל מן השוק (ד"ע וטור בשם תוספות), ומ"מ טוב ליזהר גם בזמן הזה;
ומיהו ה"מ לכתחלה, אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק, מדליק והולך כל הלילה; ואם עבר כל הלילה ולא הדליק, אין לו תשלומין. ומעיר הרמ"א, שבלילות אחרות ידליק כמו שאר בני אדם, אף על פי שלא הדליק בראשונה.
ומאריך ומפלפל באריכות הדברים, את הסיבה שמותר לכבותה את הנרות, מצד כמה וכמה מקומות המבוארים בשו"ע, ובמקורות הראשונים, ולהלן נביא את עיקרי הדברים, ומתוכם נסיק הלכה למעשה בעז"ה, בנידון דידן.
בתחילה מביא את מה שבסי' תרע"ז פסק הטור והרא"ש והו' מדברי השאלתות דמותר השמן של נ"ח עושה לו מדורה כו'.
ועל זה הוא מביא את מה שהקשה הב"י לקמן מהך דיכול לכבותה אחר השיעור של הדלקה, ותי' דשם מיירי שנותר מהשמן הצריך לשיעור הדלקה הוקצה למצותו לפיכך יעש' לו מדורה, וכאן מיירי שנתן שמן יותר מכשיעור ואחר שדלק השיעו' מותר ליהנו' ממנו דלא הוקצה למצוה אלא כדי שיעור הצריך בלבד וכן הוא האמת כתירוץ זה.
ושם בב"י מביא עוד תי' בשם מהרי"א, שיש לחלק שאם נתן השמן בנר ולא הקצהו אלא לשיעו' זמן הדלק', יכול אח"כ להסתפק ממנו אם ירצה. אבל כשנתן השמן בנר בסתם, אז הוקצה למצות נ"ח וצריך לעשות מדור' ע"כ.
ושואל הט"ז על זה, וקשה לי על תי' זה, ממה דאיתא בפר' נגמר הדין לאביי דס"ל הזמנה מלתא היא, פרכי' עליה ממה דתנן מותר המת ליורשיו, אלמא הזמנה לאו מילתא היא, ומשני דס"ל הך תנא הזמנה מילתא היא דחזי ליה תפיס ליה ודלא חזי ליה שא"צ להוציא בו לא תפיס.
ורבא דפליג שם וס"ל הזמנה לאו מילתא היא מ"מ לא פליג אהך מילתא דלא תפס האיסור אלא למאי דחזי ליה דהיינו לרבא אם עביד מעשה באיזה דבר דהוה מילתא מ"מ לא חמיר להתפיס האיסור יותר מלאביי בהזמנה לחוד.
אבל הרא"ש והטור מחלקי' בזה שפיר כמ"ש ב"י ולא הוצרכו להזכיר החילוק דמסתמ' משמע כן שהרי כאן לא כתבו היתר אלא אם נתן בו יותר מהשיעור ובסי' תרע"ז כ' הנותר מן השמן כו' משמע דהנותר מן השיעור שמסתמא הכניס שם כשיעור ע"כ יפה פסק בש"ע דמותר לכבות אחר השיעור.
וכ"כ רש"ל בקיצור דיני חנוכה שלו בתשובותיו רק שזכר שם שאסור להשתמש לאורה אם לא כיבה מפני הרואה פירוש שהרואה סבור שאפילו תוך השיעור מותר להשתמש לאורה אבל אחר הכיבוי מותר ליהנות מהם אם כבר דלקו כשיעור והוא ג"כ חילק כמו הב"י וז"ל והא דפסקינן לעיל אחר שהדליק שיעורו שמותר לכבותה ולעשות מה שירצה היינו דאגלי מילתא למפרע שנתן בה יותר מכשיעור אבל היכא שלא נתן בה אלא כשיעור וכבה או שהפתילה רעה ומסכסכת כה"ג אסור עכ"ל וכן עיקר וחומרא דכ' ב"י בשם מהרי"א נראה דלאו הלכתא היא מטעם שאמרנו.
ובמשנה ברורה, סיכם את הדין שהסיבה שיכול לכבות את הנר – שאינו מקצה השמן רק מה שצריך לשיעור חצי שעה למצותו וע"כ מותר לכבותו ולהנות ממנו ומ"מ הסכימו כמה אחרונים דלכתחלה טוב להתנות שאינו מקצה השמן אלא לשיעור הדלקה משום דיש מן הפוסקים שסוברים דאם נתן בסתם הקצה למצותה הכל.
ומכל זה נראה, שהדין הוא להלכה למעשה, שמעיקר הדין אין איסור לכבות את הנרות לאחר שדלקו חצי שעה (כפי שיעור זמן מצוותם מעיקר הדין). אמנם טוב להתנות מפורש כאשר שם את השמן, שאם ידלקו יותר משיעור הזמן, אינו מקצה את השמן – שמעבר לשיעור – למצווה, וכך יוכל לכבותם ללא פקפוק. כך הוא הדין להלכה למעשה, וכן נהוג.
