נושא: שבת

כיבוי אש בשבת

מי שנפל נר מנרות השבת על השולחן בשבת, האם ישנו דרך לכבות את האש בכדי שלא יתפשט הדליקה יותר.

אסור לכבות את האש, אף אם יגרם מכך הפסד ממון גדול. אמנם ישנה אפשרות לעשות מסביב למקום האש מחיצה עם כלים מלאים מים, או להרטיב את המקום בו לא התפשט עדיין האש, בכדי שכאשר תבוא לשם הדליקה, תעצור.
אמנם במקרה שישנו חשש ליציאת האש משליטה (בפרט במקומות שכל הבתים עשויים עץ, וכולם מחוברים יחד), ואפשרי שיבוא הדבר לספק פיקוח נפש, או שע"י יציאת האש משליטה יפנו אנשים מבתיהם, ויבואו כנופיות פשע לשלול, ואפשר שעי"ז גם יגיעו לרציחה, מותר לכבות את האש ישירות.

מקורות

ראה בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שלד סעיף כב: תיבה שאחז בה האור מצדה האחד מותר ליטול עור של גדי המותר בטלטול ע"ד שנתבאר בסי' ש"ח ולפרוס אותו עליה סמוך לאור כדי שלא יתפשט האור יותר שהעור הוא מתחרך ואינו נשרף ומגין על התיבה.


ומותר לעשות מחיצה בכל הכלים בין ריקנים בין מלאים להפסיק הדליקה ואפילו בכלי חרס חדשים מלאים מים אף על פי שהם אינם יכולים לקבל את האור ומתבקעים ומכבים את הדליקה לא גזרו במקום הפסד על גרם כיבוי כזה שבשעה שנותן המים יש דבר המפסיק בינם לאור דהיינו דופני הכלי שנותנם בתוכו והאור הוא שמבקע את הכלי ומכבה את עצמו והאדם הנותן מים אינו אלא גורם בעלמא כמו שנתבאר בסי' רס"ה:


ובשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שלד סעיף כג: טלית שאחז בה האור מצד אחד מותר ליתן עליה משקין רחוק קצת מן האור כדי שיכבה האור כשיגיע לשם ואף על פי שאין כאן דבר המפסיק בינם לאור מכל מקום הם אינם מכבין כלל מה שנדלק כבר אלא שמונעים האור מלדלוק יותר והוא כבה מאליו.


במה דברים אמורים במשקים שאינם מלבנים אבל מים או שאר משקים המלבנים אסור ליתן על הטלית משום גזרת סחיטה או משום ששריית הבגד זהו כיבוסו כמ"ש בסי' ש"ב ושי"ט:


ובשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שכט סעיף א: כל פיקוח נפש דוחה את השבת והזריז ה"ז משובח אפילו נפלה דליקה בחצר אחרת וירא שמא תעבור לחצר זו ויבא לידי סכנה כגון שיש בה חולה או קטנים ואין שהות להבריחם טרם שתגיע לה הדליקה מכבין כדי שלא תעבור ואפילו אפשר להבריחם דרך רשות הרבים גמורה מוטב לכבות מפני שהכיבוי מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא כמ"ש בסי' רע"ח והוצאת חולה או קטנים שאינם יכולים לילך היא מלאכה גמורה כמ"ש בסי' ש"ח:


ובשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן רעח סעיף א: מותר לכבות את הנר בשביל החולה שיישן אם הוא חולה שיש בו חשש סכנה אם לא יישן וכן מי שמתיירא מפני לסטים שלא יהרגוהו מותר לכבות הנר שלא יראוהו שפקוח נפש דוחה שבת אפילו בחשש ספק סכנה כמו שיתבאר בסי' שכ"ח.


אבל אם אין שם חשש סכנת נפשות אלא סכנת ממון וכן בשביל חולה שאין בו סכנה אסור לכבות מדברי סופרים ואם כבה פטור מפני שאין איסור מן התורה אלא במלאכה הצריכה לגופה כלומר שהמלאכה צריכה לו בשביל גופה דהיינו שצריך לו גוף הדבר שגוף המלאכה נעשית בו כגון שמכבה עצים דולקים בשביל הפחמים שהם ראויים לצורפים שגוף מלאכת הכיבוי נעשה בגוף הפחמים שהם צריכים לו אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה היא כשהיא צריכה לו בשביל דבר אחר שאין גוף המלאכה נעשית בו כגון שמכבה את הנר מפני שחס על השמן שלא ידלק כולו עכשיו או מפני שחס על חרס הנר שלא יבקע כשהפתילה דולקת עליו שגוף מלאכת הכיבוי נעשה בפתילה והוא מתכוין במלאכתו מפני שצריך לשמן או לנר וכן המכבה את הדליקה מפני שחס על ממונו וכן המכבה גחלת בשביל שלא יזוקו בה רבים וכן זה שמכבה בשביל החולה או מפני הלסטים הרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה כיון שאינו מתכוין בשביל צורך הפחמים או הפתילה שהכיבוי נעשה בהן.


ואפילו אם מכבה בשביל שצריך לפתילה אינו חייב אלא אם כן צריך לחזור ולהדליקה אחר זמן וגם היא פתילה חדשה שזהו פעם ראשון שהודלקה וגם לא הובהבה קודם שהודלקה שע"י כיבוי זה היא מיתקנת להדלקה יותר ממה שהיתה בתחלה אבל [אם] אין צריך לחזור ולהדליקה לאחר זמן ואפילו אם צריך לחזור ולהדליקה אלא שהיא פתילה ישנה שכבר הודלקה פעם אחת ואפילו היא פתילה חדשה שלא הודלקה מקדם כלל אלא שהובהבה קודם שהודלקה שע"י כיבוי זה אינה מותקנת להדלקה יותר ממה שהיתה בתחלה הרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה שאף שהוא צריך לגוף הדבר שהמלאכה נעשית בו דהיינו שהפחם שבראשה שהכיבוי נעשה בו הוא צריך לו שיהא נוח לחזור ולהדליקה מכל מקום כיון שהדבר שהמלאכה נעשה בו אינו מתתקן כלום ע"י המלאכה יותר ממה שהיה בתחלה הרי אין המלאכה צריכה לגופה של אותו דבר כלל כיון שאין מתקנת אותו כלום ואינה נקראת מלאכה הצריכה לגופה אלא אם כן שהמלאכה מתקנת את גוף הדבר שנעשית בו יותר ממה שהיה בתחלה שאז היא צריכה לגופה וגם שיהא צורך לאדם בגוף הדבר שהמלאכה נעשית בו ומתקנת אותו:


ובשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שלד סעיף כח: יש אומרים שכל מה שאסרו חכמים בדליקה לא אסרו אלא בימיהם שלא היו שרויים בין הנכרים ואפילו בגלותם היו להם מקומות לעצמם אבל בזמן הזה אותם ששרוים בין הנכרים ויש חשש סכנת נפשות כשהדליקה מתגברת שאז הם חוטפים ושוללים וכשאדם מעמיד עצמו על ממונו יבאו להרוג אותו מותר לכבות הדליקה בשבת אפילו הדליקה היא בבית נכרי כי יש לחוש פן תתגבר הדליקה ויבאו לחטוף ולשלול ולהרוג וכל הזריז לכבות הרי זה משובח ומכל מקום הכל לפי הענין שאם הם בטוחים בודאי שלא יהיה להם סכנה בדבר אסור לכבות אבל בחשש ספק סכנת נפשות מותר לכבות וכן נוהגין.


ומכל מקום לא הקילו אלא בכיבוי הדליקה שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה ויש חשש סכנה אם לא יכבה אבל משום הצלת ממונו אסור לחלל שבת אפילו במלאכה שאינה צריכה לגופה ואפילו בדבר שעיקרו מדברי סופרים כגון איסור תחומין.


ואם עבר וחילל צריך כפרה והכפרה הסכימו האחרונים שיתענה מ' יום אף על פי שאינן רצופים אלא ב' וה' ולא יאכל בשר ולא ישתה יין בלילה שאחר התענית ויתן י"ח פשוטים לצדקה במקום חטאת אם נתחייב בה והוא שיעור סלע של תורה וכמה שיעור סלע במטבעות שלנו יתבאר בי"ד סי' ש"ה ע"ש ואם ירצה לפדות התענית יתן בעד כל יום לערך י"ב פשוטים אם אפשר לו והעשיר יתן יותר הכל לפי עשרו שהרי טעם הפדיון ששקול צער הממון כנגד צער התענית ובעשיר דין מאה מנה כדין פרוטה לעני ואם יוכל לדחות התענית לימות החורף יתבאר בסי' תקס"[ח].


וכל זה במחלל שבת בשביל הצלת ממון אבל המכבין הדליקה במקומות שיש שם חשש סכנה בדליקה ורוצים להחמיר על עצמן ולעשות תשובה על זה אין מניחין אותם כדי שלא ימנעו מלכבות: