בכל מקום ומקום צריכים לראות מהי התוצאה שנעשית אצל האדם לאחרי שהוא צייר את הציור. וכידוע הכלל בכל עניין של טוב או רע, שצריכים לדעת מהי התוצאה שנעשית מכל דבר, ומתוך זה יכולים לדעת – באיזה צד הדבר נמצא.
בכלל, לכוח הציור והדמיון יש עוצמה חזקה ביותר, והדבר נכון לשני הכיוונים – לטוב ולרע. המקור לבעיות רגשיות של האדם ולנפילות שלו למקומות לא טובים הוא, פעמים רבות, ציורים ודמיונות לא טובים החקוקים בליבו.
כי בכוח הציור לשמש לשני המקומות, הן למקום הטוב אצל האדם והן למקום הרע –
וכך אומר הרבי הריי"ץ:
בציור שאדם מצייר במחשבתו דבר מה ומתעמק בו בהרהור חזק, עד שהוא מרגיש בדבר שמהרהר בו, ישנם שני סוגי הרהורים וציורים, ציור טוב וציור רע.
מיותר להסביר זאת, ובמיוחד להסביר את הציור הרע שלדאבוננו זו הפינה החשוכה בחלק מסויים של אנשים הסובלים לא עלינו מהרהורים רעים ומציורים רעים מסויימים, ובמיוחד בשנים הצעירות. מר מאוד לדבר על כך ורחמנות מרה יותר לשתוק.
הציורים הרעים הם הדמיונות הרעים והתמונות השליליות שהאדם נחשף אליהם. לפעמים, לצערנו, התמונות השליליות, של תוהו, נמצאות בבית; כמו, למשל, סיטואציות מסוימות שהילדים רואים בקשר בין ההורים, שעולה מהן חוסר אהבה ואחווה.
ישנם גם תמונות שליליות במובן הפשוט של המילה. אלה נמצאות ברחוב, בשלטי חוצות וגם במדיה על גווניה השונים, שהשימוש בטכנולוגיה מגביר את החשיפה אליהן.
אנשים עלולים ליפול למקומות קשים ובעייתיים באופן מעשי ובאופן רגשי, אם הם אינם נשמרים מתמונות ומציורים בעייתיים. כאשר האדם רואה תמונות שליליות, אף על פי שבפועל אין הוא נמצא באותם מקומות, הרי מבחינה נפשית הוא כן נמצא שם. באמצעות הציור והתמונה, האני שלו נמצא במקום השלילי כביכול, והשפעתו על חייו גדולה.
במובן החיובי, ציור והרהור יכולים לשמש כמתווכים, להוציא את האדם מהמקום הסוער והשלילי, שהוא עולם התוהו, ולהעלות אותו לעולם התיקון. המעבר הזה נעשה לא באמצעות השכל אלא באמצעות הציור.
וכדבריו של הרבי הריי"ץ: "החושים והכוחות של ציור והרהור הם מתנה מיוחדת שמעניק השם יתברך לאדם, הרי זה המתווך האמיתי המעלה את האדם למדרגה עליונה, מוציא אותו מחיי החולין, מציל אותו מהמהומה והרתיחה השוררות ברשות הרבים ומעמיד אותו ברשות היחיד. אך, כל האמור הוא כאשר הוא מנצל את ההרהור והציור לדבר טוב, אז זה מעמיד את האדם במדריגה עילאית. על ידי ציור והרהור, יכול האדם להגיע לרגשות כאלה, בטוב נפשי אמיתי וטהור, שבאמצעות השכל לא יגיע אליהם אף פעם. השכל הוא מתווך בלבד כדי להבין כל דבר היטב ובאופן יסודי. ואילו הציור והרהור מעמיקים רגש במה שמבין. הרגש הבא בהרהור וציור נעלה יותר, בפרטים מסוימים, מהרגש הבא בהעמקת הדעת. הרגש של העמקת הדעת הוא נעלה מאוד. אלו שעוסקים במושכלות יודעים את ההבדל בין השכלה והשגה לבין העמקת דעת. השכלה והשגה הם הבנה ברורה וטהורה והעמקת הדעת היא הרגש.
פעם כבר דיברו על ההבדל שבין הבנת שכל לבין הרגשת שכל, ואשר חכם אמיתי אינו זז מהשכלה עד שמרגיש אותה, שכן זוהי האמת של ידיעה. מתי נקרא שאדם מבין את ההשכלה בהשגה אמיתית – הרי הוא כשמרגיש את ההשכלה. אך כל זה הוא בעולם ההשכלה, כלומר כשהוא שוקע במושכלות, הרי כל הרגש בהשכלה משאיר רושם מסוים במשך כל היום, בהנהגה היום יומית ניכר שעוסק במושכלות. הרושם של ציור והרהור הוא יותר באופן של חקיקה, הוא ביתר טעם השייך לגופניות מאשר הרושם של העמקת הדעת, שכן הרושם של העמקת הדעת הוא יותר מובדל מן העולם".
השכל מאפשר להבין היטב את המצב, אך הציור והדמיון מאפשרים "לחיות" אותו.
חכם אמיתי מתעמק בחומר הנלמד וההשכלה שרכש משפיעה עליו, אולם הרגשה זו נותרת לעת עתה ברובד השכל. הרושם של ציור הוא באופן של חקיקה פנימית. "חקיקה" נגזרת מ"חוק" – משהו השייך לטבע, לחלק המוטבע שבאדם – כשם שחזרה של אדם על התנהגות מסוימת גורמת לאותה התנהגות להפוך להרגל החקוק בו.
אפשר ללמוד זאת גם מהלכה בשולחן ערוך: אדם שסיים תפילת העמידה בימות החורף והוא מסופק אם הזכיר "משיב הרוח ומוריד הגשם" – האם עליו לראש התפילה או לברכת 'גבורות' ולהזכיר 'גבורות גשמים' בוודאות? בהלכה נקבע שאם עברו שלושים יום מאז התחילו לומר קטע זה בתפילה, מניחים שאמירת "משיב הרוח ומוריד הגשם" כבר נחקקה בו ונהפכה להרגל, ולכן גם אם אינו זוכר אם אמרו אם לאו, מכל מקום לא יחזור.
על זה הדרך, על ידי ציור של העניין הטוב שהאדם רוצה להשיג, העניין נחקק בו ונהיה חלק מהמוטבע שבו.
וזהו אחת הסיבות, עד כמה ישנה הדגשה גדולה וחזקה שלא לראות ענינים בלתי רצויים, הן בפועל והן בציור, כי הציור והתמונה שנכנסת לאדם, היא נחקקת בו בכל מציאותה, ומשפיעה על האדם בחיי היום יום.
הרבי מה"מ ביקש והורה, ש"דבר נכון ביותר" הוא שלא לתת לילדים לראות בובות או ציורים של חיות לא טהורות, כי זה משפיע על הילד.
