שלום וברכה, העיקר בתפילה זה לעורר את הלב לקב"ה. זה מהות ונשמת התפילה, אכאשר הכוונה בשמות על פי הקבלה עוזרת לעורר את הלב, הרי זה דבר טוב ונצרך, למי ששיך לזה. אלא שצריך להשים לב, שזה יהיה באופן המוסבר בדרך מצוותיך שם ועוד - "אליו ולא למידותיו".
לשלימות הענין מובא מאמר הרבי הרש"ב בפרק שפא בהמשך תער"ב עם ביאור משולב (מתוך הסידרה שיעורים בהמשך תער"ב):
כי התפלה הרי עיקר ענינה הוא רק להיות בבחינת התלהבות הנפש והסתלקות מלמטה למעלה, כלומר התלהבות פנימית להתעלות ולהתרומם ממקומו החיצוני, ולעלות למעלה,
ברצון חזק ברשפי אש התשוקה לאלקים חיים כו', וזו מטרת התפילה, לעורר אצל היהודי את הרצון הפנימי, הצמאון והתשוקה החזקה לעלות ולהתקרב אל ה'.
ו
על זה – בשביל מטרה זו -
הוא כל ההשגה וההתבוננות אלקי שבתפלה כו', שדרך ההתבוננות וההשגה האלוקית, הלב יתעורר באהבה וצימאון לאלוקות, כידוע, שההשגה השכלית וההתבוננות מעוררת את הרגש בלב,
שהרי כל עניני התפלה הם עניני התבוננות, כמו בפסוקי דזמרה – בסדר והתהוות העולמות, בצבא השמים וצבא הארץ, ולאחר מכן בברכות קריאת שמע, בגדולת המלאכים ובביטולם לאלוקות וכן הלאה. ה
נה כל זה הוא בכדי שיהיה ליהודי המתבונן ה
תלהבות רשפי אש התשוקה והצמאון כו',
דעם היות דההשגה לעצמה הרי היא בבחינת גילוי אור בנפשו כו', ואם כן, ניתן לכאורה לשאול, מדוע אנו צריכים לומר שההשגה וההתבוננות היא רק בשביל לעורר את הלב, הרי גם ההשגה האלוקית השכלית היא בעלת ערך וחשיבות מצד עצמה, שעל ידי זה הוא מגלה אור אלוקי בנפשו.
דבאמת בכל ענין שמתבונן לא מספיק לימוד והבנה שטחית של הענין, אלא צ
ריך להיות בו השגה גמורה בעומק ותוכיות הענין ואיך ומה הוא כו', שההתבוננות צריכה להיות באופן כזה שמשיג את הענין באופן מוחלט, בעמקות, ובכל פרטיו וצדדיו,
שעל ידי זה מאיר הענין בגילוי בנפשו כו', וזהו ענין בעל חשיבות מצד עצמו, ומדוע הובא קודם שכל ההשגה וההתבוננות היא רק לעורר את ההתלהבות והצמאון?
מכל מקום – מבאר הרבי נ"ע -
תכלית הכוונה בזה – בעבודת התפילה -
הוא שיהיה על ידי זה הרצוא לאלקות כו'. כלומר, על אף החשיבות הכללית גם בהשגה אלוקית ובגילוי אור בנפשו, הרי לתפילה יש תכלית ומטרה מיוחדת - לעשות חיבור בין היהודי לבין האלוקות, ודוקא על ידי זה שהיהודי מתעורר ברצון חזק ותשוקה לאלוקות, לעלות מעלה מעלה (ולא רק שירגיש אלוקות בנפשו, שזו תנועה של המשכה מלמעלה למטה).
ולכן – מאחר שמטרת התפילה היא להביא השתוקקות בלב, ולא רק השגה שכלית, ה
עיקר בהתבוננות הוא העמקת הדעת, וכמו שכתוב[1] "וידעת היום (- לשון דעת, ועל ידי זה)
והשבות אל לבבך.." כו', וכן: "
דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם
[2]" כו', מאחר שהעבודה והפעולה בלב תלויה בכח הדעת, שעניינו התקשרות והתחברות
[3],
ו
הוא שיקשר דעתו בחוזק בהענין – יחשוב על הענין בהתרכזות חזקה ולא ירפה, עד שיהיה נרגש אצלו הענין,
דאז דוקא יתעורר בלבו כו', בהתעוררות תשוקה ורצוא לאלוקות.
וכידוע דבהשגה לבד - אם אדם לומר ומשיג את הדברים, ומתבונן בהם כחלק מהשגתם, אך זהו רק עניין של לימוד בלבד,
לא תהיה ההתעוררות, כי אם בבחינת הדעת דוקא שהוא ההרגש כו', היינו שיש בו הזדהות עם מה שלומד, שמרגיש את זה (בשכלו, ועל ידי זה ירגיש זאת גם בליבו).
וזהו עניינה של התפילה על פי החסידות, להשיג ולהתבונן בעניינים אלוקיים, כדי לעורר את הלב על ידי זה.
[ולכן גם אלו שמתפללים עם כוונת עמוקות על פי קבלה, באם אינם במדרגה גבוהה מצד עצמם שנפשם האלוקית בגילוי ממש, הרי זה נשאר כהבנה שכלית בלבד (במידה והוא מבין היטיב את משמעות הכוונות), אך זה לא פועל על ליבם באמת, כי בשביל ההתעוררות בלב לא מספיק ידיעת הכוונה, אלא נצרכת עבודת ההתקשרות בהעמקת הדעת, שעל ידי זה דוקא הלב מתעורר, ולא בכוונות השכליות בלבד מתממשת תכלית התפילה]
עיקרון זה הוא לא רק בהתעוררות הלב לאלוקות, אלא גם בענייני העולם, וכמו גם בגשמיות, יכול להיות שיבין באיזה דבר שהוא טוב ומכל מקום לא יתפעל לרצות בהדבר, מפני שאין הענין נרגש אצלו, והשגת האינפורמציה בלבד אינה מספיקה בשביל להתעורר ברצון לדבר, אם אין לו קשר והרגשה אל הדבר, ולדוגמא, אנשים רבים מבינים בשכלם שלאכול אוכל לא בריא אין זה דבר טוב, אך לא תמיד רוצים בזה ופועלים כך, מפני שחסר להם ההזדהות הפנימית וההרגש בדבר. ודוקא על ידי הרגשת הענין הוא מתפעל ברצון ואהבה כו',
וכמו שנתבאר בלקוטי תורה דבור המתחיל וידעת היום[4], וזה לשונו שם: "כי דעת הוא לשון הכרה והרגשה, וגם דעת הוא העמקת הלב שלא יסיח דעתו מזה ויהיה לו לזכרון לפניו תמיד שלא ישכח ויסור מלבו. מה שאין כן הרהור בעלמא לא עביד מידי (-לא עושה דבר), דהרהור לאו כדבור דמי."
ו
ההרגש בזה אינו רק הרגש השכל וההשגה (שזה כאמור יכול להיות גם בענייני השכלה כללים, ללא קשר לאלוקות),
כי אם הרגש הענין האלקי שבזה כו' – כלומר, להרגיש את האור האלוקי שטמון בתוך ההשכלה,
והוא הרגש תוכיות הענין המושג – את הפנימיות של מה שטמון בהשגת הדבר כו'.
אדם יכול להתבונן בהשכלה של "אור ממלא כל עלמין" ותהיה לו הרגשה בענין השכלי של ההתבוננות. אבל מאחורי ההשכלה יש 'אור', היינו תענוג פנימי אלוקי, והתכלית היא לא רק להרגיש את ההשכלה עצמה, אלא את הענין האלוקי של ההשכלה.
וכך גם אמר הרבי בשיחה עם האדמו"ר מתולדות אהרן:
אמנם, גם בתפלה שהיא בכל יום באותו נוסח, יכולה וצריכה להיות הוספה באופן אמירת תיבות התפלה – הן בהחיות וההתלהבות, והן בהבנת פירוש המילות, והיינו, שאין להסתפק באופן הבנת פירוש המילות ביום זה, אלא למחרת צריך להוסיף בזה, כל אחד כפי יכלתו, שהרי בכל ענין ישנם ד' פירושים, ע"ד הפשט, הרמז הדרוש והסוד, ובמילא אין להסתפק בהבנת פירוש המילות ע"פ הפשט בלבד, אלא צריך להוסיף ולהבין גם ע"פ הרמז והדרוש והסוד...ענין זה (שאין להסתפק בפירוש המילות ע"ד הפשט, אלא צריך לידע גם הפירוש ע"ד הדרוש וכו', ועי"ז יתוסף בהתלהבות כו') מוכח גם מסדר התפלה גופא:
לכאורה, מהו תוכן החילוק בין חלקי התפלה: הודו לה', פסוקי דזמרה, ברכות ק"ש, ק"ש ושמונה עשרה – ע"פ דבריכם (שהשינוי בכל יום הוא רק במדת החיות וההתלהבות, אבל ההתבוננות צריכה להיות רק בפירוש המילות, בכדי להדבק ולהתקשר עם השי"ת), הלא די באמירת פסוק אחד בהתלהבות, שבזה נדבק בהשי"ת, ומהו הצורך בכל שאר חלקי התפלה, ומה ניתוסף על ידם?!
והרי בודאי יש שינויים וחילוקי מדריגות בחלקי התפלה – שבאמירת הודו לה', עדיין לא תהי' הדביקות בהשי"ת כמו הדביקות שע"י אמירת פסוקי דזמרה, ברכות ק"ש, ק"ש ושמו"ע.
וכמובן גם מפרטי ההלכות בנוגע לעניית אמן וכיו"ב באמצע התפלה, שיש חילוק אם עומד בחלק התפלה דהודו ופסוקי דזמרה, או שעומד בברכות ק"ש וק"ש ועאכו"כ בשמו"ע, ואם הי' בתכלית הדביקות תיכף באמירת הודו, לא הי' רשאי להפסיק ולענות, כמו בשמו"ע.
וכללות הענין בזה – כידוע שד' חלקים שבתפלה הם כנגד ד' עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשי': הודו עד ברוך שאמר – עולם העשי'; פסוקי דזמרה – עולם היצירה; ברכות קריאת שמע וקריאת שמע – עולם הבריאה, ושמונה-עשרה – עולם האצילות. ולכן, כשאומר הודו, הרי הוא עדיין בעולם העשי', ואח"כ עולה לעולם היצירה ועולם הבריאה, ועד שמגיע לשמו"ע, שאז נמצא בעולם האצילות, ששם "איהו וחיוהי חד כו'", ובלשון הגמרא: "כעבדא קמי מרי'", ולכן צריך להיות בתכלית הביטול כו'.
ומובן, שכאשר המתפלל יודע זאת – לא רק ידיעת התיבות עשי' יצירה בריאה ואצילות כשלעצמם, מבלי לידע ולהבין מאומה בענין זה, מלבד העובדה שישנה מציאות כזו, אלא הוא לומד ויודע ומבין פרטי הענינים בזה, הנה כאשר מתפלל ומגיע ל"ברוך שאמר" ויודע שעולה עכשיו לעולם היצירה, ובברכות ק"ש עולה לעולם הבריאה, ובשמו"ע עולה לעולם באצילות – אזי התפלה היא באופן אחר לגמרי.
ולימוד זה צריך להיות קודם התפלה דוקא, ולא די בהלימוד בזמנים אחרים, כי, דוקא כאשר לומד ענינים אלו קודם התפלה, הרי זה פועל ומשפיע על התפלה באופן היותר נעלה.
