הנה בתחילה יש לנו להקדים ולבאר ע"פ המבואר בראשונים ובאחרונים, האם חובת ישיבה בסוכה היא דווקא בישיבה ממש, או גם כן בעמידה. וכפתיחה והקדמה, נביא את המבואר בשולחן ערוך אורח חיים הלכות סוכה סימן תרמג סעיף ב – להרמב"ם, מקדש מעומד ומברך: לישב בסוכה, ויושב, ואח"כ מברך זמן (ואין נוהגים כן, אלא מקדשין מיושב וכן דעת הרא"ש).
ובביאור הדברים ומקורם, מובא בט"ז, שמבאר ומרחיב בדיון רחב על מה שמובא בשו"ע, על מה שכתב שלרמב"ם מקדש מעומד. ובתחילה מקדים שכ' ב"י טעמו דמשמע לי' ברכת לישב בסוכ' ישיבה ממש, וכדי לברך עובר לעשיית' הי' מברך מעומד קודם שישב. ולפי שבליל ראשון א"א לו לברך עד שיקדש תחלה היה צריך לקדש מעומד כדי לברך ברכת סוכה ג"כ מעומד ונמצא שבירך עובר לעשייתה.
ומביא את קושייתו של הרא"ש על הרמב"ם, שהקשה דא"כ הי' לברך קודם הכניסה, דהכניסה היא המצוה ולא הישיבה. דאם היה אוכל מעומד, הי' צריך לברך על הסוכה. אלא ודאי כיון דמצו' סוכה היא אכיל' וטיול, אם מברך אחר שישב מקרי שפיר עובר לעשייתה. וממשיך ומבאר, שבסוכה המצוה נמשכת כ"ז האכילה, ובסוכות תשבו פירש תתעכבו כמו וישב העם בקדש כו' עכ"ל.
אך, למרות מה שמובא כאן בקושייתו של הרא"ש, מביא הט"ז, שלפי דעתו – לא קשה כלל על הרמב"ם, וזהו תוכן דבריו – ונלע"ד לק"מ על הרמב"ם. דלא נראה כלל שהרמב"ם מפרש לישב בסוכה, שהמצוה בישיבה ממש. דא"כ מאי בסוכות תשבו פי' וכי נצטוינו לישב ממש כל ז' הימים?
הרי ברור ומובן לכל בר דעת, שאין לפי אף אחד מן הפוסקים סברא שיצטרך האדם לשבת במשך שבעה ימים רצופים ממש בסוכה, וברור הדבר שאין זה כלל כוונת הרמב"ם. אלא, מבאר הוא אחרת דברי הרמב"ם, שס"ל ל' קביעות ועכבה.
אלא שלא ניכרת הקביעות, אלא ע"י שיושב ממש, בזה מראה שרוצה להתעכב שם. אבל כ"ז שעומד לא מינכר, דאפשר שתכף יחזור ויצא. וכ"ש דלא מינכר בכניסה לחוד. ע"כ לא שייך ברכה אלא עד שיכין עצמו לישב דתחילת הישיבה היא תחלת ההיכר שרוצה להתעכב, וצריך לברך עובר לעשייתה אפי' קודם התחלת העשייה. והיינו דאמרי' נכנס לישב בה מברך, דקודם הכניסה אין שייך לו' שיברך קודם הכניסה דהרי יש לך עוד הפסק בכניסה קודם שיתחיל המצוה שהיא הכרת הקביעות. ולא הוה זה עובר לעשיית' אלא עובר דעובר. וממשיך ומבאר שם את פרטי הדברים ביתר אריכות וביאור, ולשלימות הדברים יש לעיין במקור.
ובביאור ההלכה בצורה ברורה וחלקה, יש לנו להביא את מה שמביא בחיבור משנה ברורה על שולחן ערוך, ששם מפרט ומבאר את הדינים המובאים בשו"ע, ע"פ המובא ומודגש בראשונים ובאחרונים.
בתחילה, מבאר הוא את מה שכתב המחבר שצריך לקדש מעומד – ומסביר שלדעתו הישיבה הוא תחלת עשיית המצוה, ויש לו לברך עובר לעשייתן היינו קודם עשיית תחלת המצוה. ויש לו לנהוג כן כל שבעת הימים. והרא"ש ס"ל שיש לסמוך הברכה על עיקר המצוה שהיא האכילה וכמש"כ סוף סימן תרל"ט שנוהגין שאין מברכין אלא על האכילה.
וכדי לפסוק את הדין כמו שהוא במנהגנו, צריכים להביא את דברי האדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו, ששם גם נוגע בעניין זה וזהו תוכן דבריו (סימן תרמג סעיף א) סדר הקידוש בליל א' של סוכות בתחלה מברך על היין ואח"כ אומר קידוש היום ואח"כ יברך לישב בסוכה שהרי על כרחך צריך היום להתקדש תחלה קודם שיתחייב בסוכה ואח"כ מברך שהחיינו באחרונה לפי שברכה זו חוזרת על קידוש היום ועל מצות סוכה. וממשיך בהלכה ב' – ונוהגים שאין מדקדקים לעמוד בשעת הקידוש אלא מקדשין אפילו מיושב ואף ברכת לישב בסוכה אומרים אפילו מיושב. ולאחרי זה כותב,
וכיון שעיקר המצוה היא העכבה והקביעות היה ראוי לברך קודם העכבה והקביעות דהיינו קודם הישיבה, אלא שלפי שעיקר המצוה שאנו מברכין עליה היא האכילה שהרי אם יושב בסוכה ואינו אוכל אינו מברך כמו שנתבאר בסי' תרל"ט. לפיכך אין אנו חוששין אלא להקדים הברכה להאכילה שהיא עיקר המצוה שעליה מברכין אבל לא להקדימה לפני הישיבה והקביעות לפי שהיא לבדה בלא אכילה אינה עיקר המצוה שעליה מברכין.
וע"פ כל זה יוצא לנו לעניין הלכה למעשה, שמעיקר הדין עניין הישיבה בסוכה היא עצם ההתעכבות בסוכה, אמנם לכתחילה יש לשבת בכדי להראות קביעות באכילה ממש, ולכן אם אין מספיק מקום לכולם לשבת, יש להקל בזה – אם אוכלים ומדברים זה עם זה ומתעכבים בסוכה.
