אדם לעמל יולד, אבל מותר לו גם לנוח לפעמים. כל אדם צריך מנוחה בתקופות מסוימות, אבל צריכים תמיד לזכור, שכל מטרתנו בעולם היא להשפיע ולהביא את העולם למקום טוב יותר. לעשות לקב"ה דירה בתחתונים.
פעמים רבות שנתקלים בבעיות, בקשיים ובהפרעות בעבודה שלנו בעולם הזה, צריכים לחזור אל השורש. לשוב אל המטרה והתכלית. ושנשים את ליבנו אליה כראוי, בעז"ה נתעורר בכוחות מחודשים, כאילו ממש היום אנחנו מתחילים את עבודתנו. צריכים פשוט להיזכר, בשביל מה אנחנו פועלים, ומדוע?
ובעצם העניין, ישנה שיחה מיוחדת של הרבי, שמסבירה את המענה לשאלה שאתה מציע בשאלתך, ובעז"ה לקמן יבואר העניין בקיצור.
בשיחה לפרשת נח, לקו"ש חלק ל', מסביר הרבי את מהותה של מצוות פריה ורביה, גם לאחרי שהאדם קיים את החובה המוטלת עליו להוליד ילדים. שמובא בפוסקים, ומקורם מהגמרא, שגם אדם שנשא אשה בילדותו, צריך הוא להשתדל ולהוסיף ילדים גם בעת זקנותו, ובשיחה זו מאריך שם הרבי בזה באריכות ומפלפל בכל העניין, ועד כמה חובה זו היא חלק מהחיוב של מצות פריה ורביה.
ובסוף השיחה, לומד שם הרבי, שהן הן הדברים לגבי מצות פריה ורביה ברוחניות הענינים, שהיא ללמד כמה שיותר תלמידים, וכך כותב שם הרבי:
"וי"ל — כשם שהוא בענין מצות פו"ר כפשוטה, כך הוא גם בנוגע ל(תוכן) מצות פו"ר ברוחניות, שהוא לימוד התורה עם תלמידים (ובכללות — קירוב בני ישראל ליהדות, תורה ומצוותי') — כמחז"ל "כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" — שאין בזה חילוק בין זמן ה"ילדות" לעת ה"זקנה", וכהמשך דברי הגמרא, שלאחרי מאמר ר' יהושע בא מאמר ר' עקיבא "למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו שנאמר בבקר זרע גו'".
כלומר, מלבד זאת שבחיוב ת"ת (לעצמו) אין חילוק בין בחור לזקן, הנה גם בלימוד עם תלמידים (שהוא מ"ע מן התורה) ישנו הציווי (מדברי קבלה?) ד"לערב אל תנח ידך":
לאחר שהאדם עסק והתייגע בהשפעה על הזולת במשך שנות הבחרות וגיל העמידה, הנה בהגיעו לעת זקנתו הרי אפשר שיאמר שעתה ינוח מעבודתו ויגיעתו אלו — בלשון הכתוב "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב" [כולל ה"ערב" דכללות ימי חייו – ] בא הכתוב ואומר: "ולערב אל תנח ידך", שגם אז עליו להמשיך ולעסוק ב"פרו ורבו", לקרב עוד בנ"י ועוד בנ"י ליהדות, תורה ומצוותי'.
ובזה מוסיף הרמב"ם, שטעם הדבר הוא, מפני "שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם": ההכרח להוסיף בעבודתו זאת, אינו רק מפני החשש שעבודתו הקודמת לא היתה בשלימות (ועד שישנו חשש "אי זה יכשר גו'", ע"ד סיפור הגמ' שם אודות תלמידי ר' עקיבא), אלא שגם אם עבודתו הקודמת היתה בתכלית השלימות — אין לו להסתפק בכך, ועליו להוסיף בעבודתו גם ב"ערב", כי ע"י כל פעולה שלו ה"ז "כאילו בנה עולם".
וע"פ משנת"ל בדברי הרמב"ם נמצא, שחיוב זה, שגם "לערב" יש להוסיף ב"מלמד את בן חבירו תורה" — אינו חיוב נוסף, לעשות דבר טוב ונעלה, אלא זהו המשך והשלמה לקיום מצות פו"ר (ברוחניות)".
וכפי שמבאר שם הרבי באותה השיחה איך שהוא לגבי מצות פריה ורביה כפשוטה, שלדברי הרמב"ם, החיוב להוסיף ילדים נוספים בעת זקנותו, אינו חיוב נוסף, לעשות ענין אחר שהוא בעצמו טוב ונעלה, אלא שהוא חלק ממש ממצות פריה ורביה. וכך לומד גם הרבי שכן הוא ברוחניות הענינים, שישנה חובה להמשיך ולהוסיף ללא הרף.
ומבאר שם הרבי את הסיבה לכך:
"ויש לבאר תוכן חידוש זה (שגם ההשפעה "בזקנותו" הוי בכלל מצות פו"ר ברוחניות) בפנימיות הענין:
תכלית כל הבריאה היא כדי לעשות לו ית' דירה בתחתונים, וזהו תוכן הפנימי של "בנה עולם", לבנות לו ית' דירה. כלומר, שהעולם שמצ"ע הוא במצב של "העלם" והסתר, שלא ניכר בו שהתהוותו היא מ"אמתת המצאו", צריכים לבנותו ולעשות דבר חדש, לגלות בו את "אמתת המצאו".
ושינוי וחידוש זה שבעולם נעשה ע"י שינוי וחידוש במצבם של בני ישראל:
כל זמן שלא ניכר בכאו"א מישראל שהוא בן אברהם יצחק ויעקב והיא בת שרה רבקה רחל ולאה, נשאר העולם במצב שלא ניכר בו מקורו ושרשו; ועל ידי העבודה לגלות בכל או"א מישראל את שייכותו והתקשרותו להקב"ה ולתורתו ומצותיו, הוא פועל שכל העולם כולו נעשה דירה לו ית', "כאילו בנה עולם".
ומכל זה למדנו, עד כמה צריכים לאזור אומץ, ולהתאמץ בכפליים ברגעים האחרונים של הגלות, שכבר הובטחנו שמשיח צדקנו צריך לבוא תיכף ומייד. הרי על כל אחד ואחת מאיתנו מוטלת החיוב לגלות בכל יהודי ויהודי את מקורו ושורשו.
ולכל יהודי ישנה את השליחות המיוחדת שבשבילה שלחו אותו לעולם, ובה הוא צריך להשקיע את כל חייו. וכשנעמדים כמו שמתאים ליהודי, הקב"ה נותן את הכוחות, ומביא אותו לגאולה אמיתית ושלימה תיכף ומיד ממש.
