ילד שפוגע במשפחה באופן קבוע

אצל הילד שלי יש תופעה קצת קשה, שהוא פוגע בלי סוף בהורים ובאחים שלו. הוא כבר בגיל מבוגר, קרוב ל15, אבל הוא לא שם לב ופשוט הוא פוגע תמיד בנו. אני מנסה לא להיפגע ממנו, אבל זה לא מצליח לי. אם תוכלו לעזור לי בעניין.

 

הרבה פעמים, ביחסי אנוש, ובמיוחד בין הורים וילדים, זה מגיע ממקום כזה שלא מבינים את המקום האמיתי של ההורה והמקום האמיתי של הילד.

ובמילים אחרות – חוסר בהבנה מביא חוסר בתפקוד וחוסר במעשים. ולהלן אנסה בקיצור להראות את הדרך הנכונה שאמורה להיות, ובעז"ה יעזור לכם בהנהגה בפועל.

הקבלה מעניינת בין המבנה המשפחתי למבנה כוחות הנפש והספירות. ההורים, אב ואם, מקבילים לכוחות השכל – החוכמה והבינה, ואילו הילדים למידות-רגשות.

את ההקבלה בין המידות (המכונות גם בשם 'תולדות') לילדים ניתן לראות במוחש:

המידות עניינן הרגשה עצמית, וגם הילד, באופן טבעי, מרוכז בעצמו וברצונותיו.

הרגש דינמי ויכול להשתנות במהירות, וכמוהו הילד: ככל שהוא צעיר יותר, הוא בטבעו רגשי יותר. התלהבותו 'ניצתת' מהר אך עשויה גם 'לדעוך' במהירות, והוא עלול להתאכזב ולהיפגע מדבר קטן כגדול.

ב'נקודת המבט' של הרגשות רואים דברים באופן קיצוני וחד-צדדי, וגם ילד נוטה לקיצוניות ולהתרגשות יתרה.

יש להדגיש שבמקרה שהדברים אמורים בילד – אין במאפיינים האלה שום פסול. בתהליך התפתחות תקין, השפעתו של השכל תגבר בהדרגה, והילד ילמד להתבונן במציאות ולבחון אותה ב'עין' אובייקטיבית, מאוזנת ושקולה.

ההורים, שלא כילדים, צריכים לבטא ה'מוחין' המשפיעים על הרגשות ומכוונים אותם באופן של "מוח שליט על הלב". ה'ראש' הוא המקום השקול, החושב, הרואה את כל הנתונים, ומנתח ובוחן את המציאות מתוך חשיבה הגיונית, ומתוכה הוא משפיע על הרגשות ומווסת את עוצמתם ברוגע ושלווה.

כך גם ביחסי הורים-ילדים: תפקיד ההורים להיות 'ראש' המשפחה, להשפיע, לכוון, להנחות ולהדריך את ילדיהם, שיגדלו ויתפתחו בהשפעתם ובהשפעת כל שהם מקרינים ומבטאים.

האם להורה עצמו אין רגשות? האין הוא עלול לכעוס/להיפגע/להתרגש ולהתלהב בעוצמה? התשובה היא שבוודאי יש בתוך ההורה מערכת שלמה של כוחות, כולל רגשות, אך כשמביטים על מבנה המשפחה באופן כללי, ההורים הם ה'ראש' ביחס לילדים.

למקום הרגשי של ההורה, המתאפיין בתנודות ומתגלה במקרים ובמצבים שבהם הוא נפגע/כועס וכדומה, יש מקום במערכות יחסים אחרות כגון מקום העבודה, בהתמודדות עם אתגרים שונים בחייו ועוד. מובן שחשוב לעבוד על הרגשות ולהשתדל להביאם שיהיו מאוזנים ומתוקנים גם במקומות אלו, אך ביחסים שבין ההורים לילדיהם, תפקיד ההורים ברור: עליהם להיות ה'ראש', המקום הבוגר והשקול.

על ההורים לזכור את תפקידם ולהתנהל ליד ילדיהם בדרך ההולמת אותו. ניהול מערכת יחסים רגשית לעיני הילדים (לדוגמה: "הוא עשה לי, אני אעשה לו" או "נפגעתי מהילד…" וכו') מעיד שההורים שכחו את מקומם ההורי ואת בחינת ה'ראש' מול הילדים.

גם במקרים ומצבים שבהם ההורה עייף (מיום עבודה או מסיבה אחרת) או מתוסכל ממהמורות החיים השונות, עליו לזכור שמשימת פתרון בעיותיו אינה מוטלת על ילדיו. ולפיכך, כל עוד הוא משוחח עם ילד מילדיו, עליו להשתדל להתנהג באופן רגוע ושקול ולבטא את בחינת ה'ראש' במשפחה.

לעיתים ההורה חש שהוא זקוק לפרק זמן שבו 'יהיה עם עצמו', ואין לו פניות נפשית וכוח להעניק מתשומת ליבו לילדיו. גם במצבים כאלה חשוב שההורה יזכור שהזמן והפניות הנפשית אינם באחריותו של הילד אלא באחריותו שלו. הילד נמצא במעמד של 'מקבל' מההורה, ולא להפך. ההורה אינו יכול לצפות להיפוך היוצרות, שהילד יהפוך ל'משפיע' שידאג לו, לנוחותו ולכוחותיו.

אתה, ההורה, צריך ליצור את מסגרת הזמן הנכונה לכך. מותר לך לחפש לעצמך פרקי זמן ולהקדישם לפעולות שיעזרו לך 'להיטען' מחדש. הדבר אפילו נחוץ בזמנים מסוימים. אך האחריות למציאתם ולעשיית הפעולות, מוטלת עליך. הילד אינו יכול ואינו צריך לשאת באחריות הזאת.

במקרה הצורך ניתן לומר לילד: "הייתי מקשיב לך בשמחה, אבל ברגע זה אני עוסק בעניין חשוב אחר", או "עכשיו אני לא יכול להתפנות אליך. אתפנה אליך מאוחר יותר" (ואם אמרת זאת, אנא זכור לפנות לילד אחר כך והקשב לו, כפי שהבטחת). אך אין להיכנס לסחרור רגשי, לכעוס ולבוא בתלונות על התנהגותו ה'תובענית' וה'בלתי מתחשבת' של הילד, כגון "איך הוא לא מבין שאני עכשיו עסוק וצריך את השקט לעצמי…", "איך הוא לא מתחשב…". אתה ההורה, הבוגר, ה'ראש'. הוא הילד, הקטן. לא תמיד הוא מבין, והאמת היא שהוא אינו אמור להבין. קבל אחריות לניהול הזמן שלך, ואל תטיל את האשמה על הילד ואל תצפה ממנו להיות 'בוגר' ביחס שלו כלפיך.

גם כאשר ההורה רואה לנכון, מטעמים חינוכיים, להביע את כעסו על מעשה שלילי שהילד עשה וכדומה, עליו להקפיד להיות מיושב ורגוע בתוכו, ולא לאבד את ה'ראש'. וכדברי הרמב"ם בהלכות דעות על הבעת כעס מול בני הבית לצורך חינוכי: "יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה שהוא כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס".

התרגשות ובהלה של ההורים, גם אם הם באים ומתעוררים בגלל דברים חמורים, מחלישים את התדמית ההורית, וממילא לא ישפיעו ולא יפעלו אצל הילדים. כאשר ה'ראש' איננו מתנהג 'כראש', גם לגוף קשה לקבל ממנו. על כן, אם ההורים חשים שהם נסערים ועלולים לאבד את היכולת לשלוט ברגשות, מוטב שימתינו עד לחלוף סערת הרגשות, ורק אז יאמרו את דברם, וכדברי הרבי (אג"ק חי"א עמ' קלו): "לפעמים צריך להבליג על רגשות הלב ומוכרחים להתאפק אפילו מהוכחה שעל פי תורה לפי שעה".

חשוב לזכור כי מבחינת הילד, ההורה הוא-הוא ה'ראש' שלו, והילד-הגוף מקבל ממנו את חיותו, ו"כשהראש הוא בריא אזי גם הגוף בריא" (היום יום כג אדר). הורים שמצליחים לשמור על רוגע ושלווה, מתינות ושיקול דעת, מול הילדים, וממלאים את תפקיד 'הראש' כהלכה, מאפשרים לילדיהם גדילה גשמית ורוחנית מתוך ביטחון ושמחה.

 

מקורות