יין מפוסטר

ראה בשו"ת שבט הלוי (חלק ב סימן נא): אשר שאל לענין יין מבושל כל דהו אם יש לסמוך ע"ז שלא יאסר ע"י נגיעת יין של מחללי שבת בזה"ז.

בשו"ע יו"ד סי' קכ"ג ס"ג, יין מבושל שלנו שנגע בו עכו"ם מותר, ומאמתי נקרא מבושל משהרתיח ע"ג האש, וכ' בש"ך דהיינו שיתמעט ע"י רתיחה כ"כ הרשב"א והר"ן, הנה מלשון הש"ך משמע דדעת הרשב"א דבעינן שיראה בעיניו דנתמעט שיעור מה ע"י הרתיחה ולא די ברתיחה גמורה, אולם לשון הרשב"א שבב"י וכן שיטת הרשב"א בתורת הבית בית ה' שער ג' מוכח דעיקר היסוד בזה היא הרתיחה וכקבלת הגאונים, וא"א לרתיחה בלי חסרון אעפ"י שאין חסרון ניכר ע"ש וכן הבין הגר"א בשיטת המחבר.

וראיתי במאירי ע"ז ל' ע"א כ' וז"ל לא הוזכר בגמ' מאימתי נקרא מבושל לענין זה וכ' הגאונים שמכיון שהעלה רתיחה אחת נקרא מבושל לענין זה, ויש אומרים עד שיתמעט בכדי הראוי לבשול וראוי להחמיר בשיעור הזה, ויש אומרים עד שיתעבה, ויש אומרים עד שיחזיר לשליש, וסוף הדברים בענין זה לדעתי כל שהוא מבושל עד שנשתנה טעמו מכמות שהי' מחמת בשולו או ריחו או צבעו שכל שנשתנה בטל חינו ואין חבת נסוך עליו ע"כ.

הנה סדר לנו רבינו המאירי ד' שיטות בגדר בשול בזה, ונלענ"ד לבאר שרשן בקצור וממילא רווח שמעתא הנה דעת הגאונים דכל שיצא מגדר הפשר ונכנס בגדר בשול דהיינו שהרתיחו עד היד סולדת היטב זהו בשולו לענין יי"נ כמו גדר בשול בכה"ת וכדמוכח לשון רב האי גאון והגאונים וסה"ת ברשב"א בתו"ה שם וכ"ה ברמב"ן ובריטב"א בשמם, ומדמבטל בשיעור בשול כ"ד זה דין גילוי נחש דשוב אין הנחש נוגע בו מכלל דכבר נכנס בו איזה שינוי בטעם או ריח וה"ט דאין בו משום נסוך, ואעפ"י שקרוב לשמוע דאינו ניכר להדיא על היין עד שירגיש בו הגוי ולא ינסך בו דרך שכשוך, מכ"מ כיון דמטכסיסי הנסוך שלהם אין מנסכין יין מבושל לפני ע"ז, שוב לא גזרו בסתם יינם ובנגיעתן כל שנקרא עליו שם בשול כ"ד אעפ"י שאינו נרגש ולא נראה להדיא.

וכ' הרמב"ן אבל לפי מה שאמרו בירושלמי כאן, ובמס' תרומות שממעיטו ממדתו נ"ל שכשחסר ע"ג האור ממדתו נעשה יין מבושל ואין בו משום נסוך, כוונתו בזה דבירושלמי דשמעתין מתוק, מר, וחד, אין בו משום גילוי ויין נסך, ומפרש והמתוק מהו חמרא מבשלה, ועוד שם ר' יהושע בן זיידל הו"ל חמרא מבשלא שנתייחד ברשות הנכרי שאל לר' ינאי בר"י א"ל כך אמר רשב"ל מתוק אין בו משום גילוי ויין נסך, הנה מדתלה הירושלמי היתר חמרא מבשלא לא בעצם מעשה הבשול אלא התירו במה שהוא מתוק מכלל דס"ל דלא דין בשול בעצמו כבעלמא הוא הגורם היתר, אלא שיתבשל שיעור עד שנקרא מתוק, ומדתני פי"א מתרומות מ"א אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעיטו ואיתא בירושלמי לחד מ"ד מפני שממעיטו מכשיעור, מכלל דדא ודא אחת הוא דעד שיעשה מתוק נתמעט ג"כ מיעוט ניכר הידוע להם, וא"כ זה דלא כגאונים דפעולת הבשול לבד הוא ההיתר, וחסרון לא מעלה ולא מוריד.

וטעם הגאונים הסה"ת והרשב"א ודעמי' דלא חששי לירושלמי הנ"ל, יראה משום דבגמ' דילן מוכח דלא ס"ל כן דביין מבושל לא נזכר היסוד של מתוק ואדרבה בכל שמעתין דתלי לי' במה שהוא מבושל בלבד, ואלו ביין מתוק מפרש בשמעתין חוליא, דהיינו יין מתוק בלי פעולת בשול ועש"ה במאירי דיש כמה אופנים שנקראו מתוק. והרמב"ן אולי סובר דפירוש יין מתוק דפליגי בשמעתין פליגי בזה עצמו אי מתפרש ביין מתוק בטבע או איזה התערבות שלא דרך בשול או מבושל, ועיין בר"ח בשמעתין העתיק דברי הירושלמי דמתוק חמרא מבשלא.

ויש אומרים עד שיתעבה שבמאירי נראה דמתפרש עפ"י מש"כ בתשובת תשב"ץ ח"א סי' פ"ה כאשר דן שם בשיטת הגאונים שאין מברכים בורא פ"ה על יין מבושל ואין מקדשין עליו לדעתם כ' ואפשר שהגאונים ז"ל שאמרו אין מברכים בפ"ה על יין מבושל וכ"ש שאין מקדשין לא אמרו כן על יין מבושל שנשאר עליו שם יין אלא על יין שנתבשל הרבה ונעשה כעין דבש ולא נשאר עליו שם יין ובודאי שהדין עמהם בזה יעש"ה, והשתא הני גאונים משוי מדותיהם דבכל מקום שנשאר עליו שם יין, הוא יין בין לברכה בין לקידוש בין לנסוך ואם נעשה כעין דבש שיצא מתורת יין לגמרי אינו יין לאחד מן הדברים.

וי"א האחרונים שבמאירי עד שיחזור להיות שליש נראה דסמיכתם על הירושלמי בשמעתין החד המר והמתוק אין בו משום גילוי (יין נסך) רבנן דקיסרין משום ר"י בר טיטוס באו דשחיק חד לתלתא, וסבירא להו דלא קאי חד לתלתא איין קונדיטין דהיינו חד דבזה אפילו אין התערבות השליש בערך שם יין קונדיטין עליו, וכבר פליגי בזה רבותינו הרמב"ם הרמב"ן והרשב"א, אלא דקאי על המתוק דהוא המבושל לשיטת הירושלמי כנ"ל והיינו דשחיק חד לתלתא שהיינו שנצטמק כ"כ עד שנעשה שליש, מכ"מ אין זה דעת כל הראשונים כאשר תראה בדבריהם.

ולהלכה הנה מלשון הש"ך יראה דמחמיר כשיטת הסוברים דיהי' חסרונו ניכר, וראיתי בדרכי תשובה מביא מס' דרכי יוסף ח"ג סי' תתמ"ה דצריך שיתבשל עד שיעשה מתוק והוא מדברי הירושלמי הנ"ל, ומס' ככר לאדן מביא דשיעורו עד שישתנה טעמו לטעם הדבש וזה כעין שיטת הג' שבמאירי ואינו נראה להחמיר כן, אלא כמש"כ בד"ת שם בשם כנה"ג בשם הריא"ז דכל שנשתנה טעמו מטעם יין, וכבר העתקתי לשון המאירי שכ' ג"כ הכי והוסיף עוד והה"ד שנשתנה ריחו או צבעו.

איברא דהי' מקום לומר דהם דברו מסתם יינם ונגיעת עכו"ם שבש"ס שנהגו בו איסור הנאה, אבל לדידן דנוהגים היתר הנאה כמבואר ברמ"א ס"א, ועי"ז מקילים בכמה דברים בהל' יי"נ, הה"ד בהא דידן הי' מקום להקל כדעת המחבר שהיא שיטת הגאונים שכ' הרשב"א דהיא עיקרית דדי בבשול בעלמא שיצא מתורת הפשר ונכנס בגדר בשול, ואין מחבורי הספרדים שהביא הד"ת ראי' שהרי מחמירים כדעת המחבר בס"א, איברא בסתם יינם ונגיעת גוי ממש יש להחמיר דלא די בבשול בעלמא, אבל בנגיעת מחלל שבת בזה"ז, דבלא"ה יש דעות הסוברים דמחלל שבת לענין יי"נ קיל כמש"כ בס' מנחת פתים סי' קכ"ד ס"ח בשם ס' האשכול, וגם י"א דמחללי שבת בזמנינו קילא קצת כמש"כ בתשובת בנין ציון ח"ב סי' כ"ג והובא בד"ת סי' קכ"ד שם, אעפ"י שאין הסכמת רבותינו כקולא זאת של ה