נושא: כללי

ייאוש בהלוואת כסף

אחד שהלווה לחבירו סכום כסף, ועבר זמן רב ולא החזיר לו, והמלווה התייאש מקבלת הכסף. אמנן לאחר זמן החזיר לו הלווה את הכסף, האם נחשב הדבר כרווח חדש למלוה, ויצטרך להפריש מחדש 'מעשר כספים'?

אינו צריך להפריש מעשר שוב, אלא דינו כחזרת הלוואה רגילה.

מקורות

כתב בשולחן ערוך חושן משפט הלכות אבידה ומציאה (סימן רסב סעיף ה): מצא דבר שנתייאשו הבעלים ממנו, כגון שאמרו: ווי לחסרון כיס, אפילו יש בו סימן הוא של מוצאו. וכן המוצא דבר שמוכיח בו שיש זמן רב שנאבד מבעליו ונתייאשו הבעלים, הוא של מוצאו, אפילו יש סימן בגופו או במקומו.


ובהגה: הא דאמרינן דכשאמר ווי לחסרון כיס, הוי ייאוש, היינו באבידה וכיוצא בזה, אבל מי שיש לו חוב אצל עובד כוכבים, שמסתמא אינו ייאוש, אף על פי שאמר: וי לחסרון כיס, לא הוי יאוש דהואיל שכל חוב הוי ספק אי משתלם אי לא, מספיקא אמר כך ולא גמר ומייאש (מהרי"ק).


ומבואר מדבריו שאם לווה מיהודי הוי ייאוש.


ובהגהת טו"ז הקשה על רמ"א ומהרי"ק, דהא אף באבידה אם נטלה לפני יאוש לא מהני אם נתייאשו הבעלים אח"כ, וחייב להחזיר אבידה לבעלים כיון דנתחייב בהשבה, א"כ אף בהלוואה, אף דנתייאש מלוה מן החוב, מכל מקום כיון דלוה היה חייב לשלם למלוה קודם יאוש, לא מהני אחר כך יאוש.


ועיין בספר דברי משפט (להר' חיים אויערבך. סוף סימן קסג, מש"כ בדברי רמ"א ומהרי"ק].


[ולפי"ז בנידון זה המלווה הוא כגנב, שלמרות שהנגנב יתייאש, מ"מ כאשר משלם הגנב כפל, אין הנגנב צריך להפריש מחדש מעשר על הקרן שנגנב לו. ובפרט שעל הרוב, הייאוש של המלווה אינו שמחל באמת על חובו, רק יתייאש מלקבל את חובו, ובליבו הלוואי שהיה מביא לו הכסף].