בכל התהליך של גדילתו של הילד במושג הגשמי, וכמוהו ממש הגדילה של הילדה מבחינה רוחנית ונפשית, הרי כפי שבגשמיות, אם תינוק יישאר לבדו ולא יקבל מזון הוא יגווע חלילה, כך גם בתהליך הגדילה הנפשי – התינוק חייב לקבל את המענה הנפשי מהסביבה ומההורים כדי לגדול ולהתפתח נכון.
על פי המבואר בחסידות, ניתן להבחין בארבעה שלבים בהתפתחות:
שלב העיבור – שלב בסיסי בהתהוות ובגדילה הגופנית שיש לו גם משמעויות נפשיות וחינוכיות.
שלב היניקה – מהלידה עד גיל שנתיים לערך.
שלב החינוך (הגדלות הראשונה) – מגיל שלוש ועד גיל מצוות.
שלב ההתבגרות (הגדלות השנייה) – מגיל מצוות ועד גיל עשרים.
חשוב שההורה יהיה קשוב לשלבי ההתפתחות של הילד, יכיר את המאפיינים הייחודיים של כל שלב ובכל אחד מהם ידאג לתת לילד את המענה ההורי המתאים. לפעמים יוצא, שחוסר הבחנה נכון של שלבי ההתפתחות אצל הילד, יכולים להוביל להתערבות הורית במקומות שלא צריכות להיות בהם.
בתקופת העיבור גופו של הוולד מתהווה וגדל, ולעומתו נפשו נתונה במצב של סגירות מוחלטת, וכפי שמביא אדמו"ר הזקן בתורה אור (פרשת וארא): שיש להעובר כל חתוך האברים, ראש ועינים ואזנים כו', אלא שראשו מקופל ומונח בין ברכיו, שאינו משמש כלום, שאינו מחשב ומהרהר וכן עינים לו ולא יראה ואזנים ולא ישמע, וגם המאכל שלו, אף שאוכל ממה שאמו אוכלת אינו הולך לו דרך הפה רק דרך הטבור לבני מעיים בלבד להגדיל הגוף, כמו שנראה בחוש שבתשעה ירחי לידה נגדל גופו. . . מה שאין כן ראשו עם כל אברי הנשימה אין משמשין כלום והרי הם כמתים ולכן ראשו מוטל בין ברכיו מפני שאין לו חיות.
מצב העיבור מתאפיין פיזית בגדילת הגוף. מצב כעין 'עיבורי' נמשך אצל כל תינוק גם זמן-מה אחרי הלידה, המתאפיין בחוסר תודעה חיצונית: התינוק הרך מכיר ומרגיש רק את עצמו, ואיננו פתוח לראות כמעט שום מציאות שמחוצה לו, גם לא של הוריו.
למרות שתיאור זה יכול להתפרש כמצב נפשי שלילי, אך חשוב להבין שבשלב הראשון הוא מוכרך ונצרך, ורק אם האדם לא 'גדל' ממנו ומתקדם בשלבי ההתפתחות, אזי נגדיר את מצבו כמצב בעייתי.
כשם ששלב העיבור הוא החשוב ביותר בהתפתחות בגשמיות, בזמן זה עצם מציאותו מתפתחת ומתהווה (ואילו מהלידה והלאה היא רק הולכת וגדלה), כך גם מבחינה תודעתית: בשלב זה של הגדילה נוצר הטבע של האדם. החוקים והכללים הפנימיים שכל גוף ונפש מאופיין בהם בעצם מציאותו.
כפי שבתשעת חודשי העיבור, הוולד הינו ללא קשר גלוי עם העולם שמחוץ אליו, כך הטבע הבסיסי של האדם איננו 'סביבתי' – היינו נרכש ומושפע מהסביבה, אלא מוטבע בו בעצם הווייתו: העיקר בו הוא עצם ה'אני'. הטבע הבסיסי של כל אדם מתאפיין בייחודיות שלו, והוא שונה מן הטבע הבסיסי של זולתו.
אומנם בתהליך הגדילה וההתפתחות הילד מושפע מהסביבה, מהחינוך שמקבל מהוריו ומהאנשים שמקיפים אותו וכו', אך לכל זה קודם שלב בסיסי, שהוא היווצרות עצם הטבע שלו, כדוגמת מבנה וצבע הגוף, תכונות ייחודיות לו, המתהווים בו ברצון ה' עוד קודם שתתחיל ההשפעה הסביבתית.
גם כאשר האדם גדל ומתפתח, מוכרח שיישאר לו בתודעה המקום ה'עיבורי'. חשוב שהאדם יחווה את עצמו ויקבל את עצמו ללא תנאי, ויאמין שכפי שה' ברא אותו הוא הטוב ביותר. הוא אינו צריך להילחם בתכונות ומידות בסיסיות הטבועות בו מלידתו. אומנם הוא צריך לאזן אותן ולנווט אותן בדרך ראויה לעבודת ה', אך לא להתכחש אליהן ואדרבה להביא אותן לידי ביטוי. ניסיון לשינוי וחוסר קבלה עצמית של תכונות בסיסיות שה' טבע בנו, יוצרים סוג של עיוות פנימי המשפיעים באופן שלילי על חייו של האדם ושלמותו.
ההורים צריכים להתייחס אל המקום העיבורי ממקום שמקבל ומכבד.
בחודשי העיבור איננו יכולים כל כך להשפיע על תכונות העובר שברחם, והמשימה העיקרית המוטלת על אימו היא שמירה על עצמה ועל בריאותה הגשמית וגם הרוחנית, כדי לספק לתינוק את התנאים להתפתח כראוי ולהיוולד בזמן שנקבע לו. כך גם בעניין הטבע והתכונות הבסיסיות של הילד (לאחר שנולד): לא צריך לנסות ולהתערב בהם אלא לקבל אותם ולכבד אותם, מתוך הכרה וידיעה שהקב"ה ברא אותו וטבע בו את התכונות המתאימות לו, וזה בוודאי הטוב ביותר עבורו.
אם שתאמר לבתה "חלמתי שיוולד לי בן, אך נולדת בת" עלולה לשדר לבתה חוסר קבלה בסיסי ביותר. זו טעות כמובן. חשוב לקבל את התכונות הבסיסיות ולשמרן ולא לבטא ערעור עליהן.
למשל, כאשר יש לילד טבע אקטיבי וההורה מרגיש שהוא לא מסוגל לסבול את האקטיביות שלו, היא פשוט מרגיזה אותו… היחס השלילי של ההורה פוגע ושולל תכונה יסודית שבטבע של הילד. היכולת של ההורה לקבל ולכבד את הטבע הבסיסי של הילד מאפשרת בריאות נפשית יסודית ומתוכה תתפתח בו קבלה עצמית.
החסידות מנחה אותנו שאחד מיסודות עבודת ה' הוא להשתמש בטבע לעבודת השם, וכך גם בתהליך הנפשי: בשלב הראשון עלינו להכיר בטבע ולכבד את הבסיס שהקב"ה נתן לכל אחד בטבעו. אומנם יש לעבד את הטבע ולזככו, אך לא להילחם בו.
מלחמה והתערבות בוטה במקום העוברי, משולות לזירוז והקדמת הלידה ללא סיבה מוצדקת. כשם שרק בעצה רפואית מקדימים את הלידה, כך בגדילה הנפשית יש לתת לתכונות הבסיסיות להיווצר לפני שמנסים לשנות אותן.
הורים צריכים 'לשדר' לילד שהם מקבלים אותו ואת עצם הקיום שלו באופן מוחלט, שהוא רצוי בעיניהם כפי מה שהוא. זהו השלב הראשון והבסיסי ביחס ההורים לילדיהם. רק מתוך זה ניתן להתקדם גם לשלבים הבאים של הגדילה והחינוך.
וכן הם אותם הדברים ממש שמסתכלים על התנהגות לא חיוביות – אם זה בצורה קיצונית כ"כ, שצריכים להפריש אותם ממש מהאיסור, אזי ברור שצריכים להורות להם את הדרך הנכונה.
אך הרבה פעמים, התנהגות לא חיוביות אצל הילד, היא לא כ"כ בעייתית, וממגיעה ממקום ה"עוברי" שבו, ולכן צריכים לשים לב ולכבד את אותו המקום, ולתת לילד לגדול בצורה הנכונה.
