קראתי את המאמר הורות מתוקנת, והוא נגע בי עמוק, בעיקר הנקודה שילד חווה את עצמו, מקומו ויציבותו דרך נוכחות ההורים בעולמו ודרך יחסם ההדדי.
כאישה לבעל הסובל ממחלת נפש (שמצליחה להיות מאוזנת רק באופן חלקי), אני שואלת את עצמי איך אוכל להשתדל בעניין בריאותם הרגשית של ילדיי.
יש דברים שאינם תלויים בי, כמו הקושי שלו להיות נוכח בעולמם, שזה תלוי מאוד במצבו הנפשי. אני יכולה לעשות את ההשתדלות שלי בעזרת השם, אבל בחלק שקשור ביחס ההדדי שלנו, אני רוצה לשאול:
א. לגבי הנקודה של שוויון שהוזכרה בכתבה: לפעמים בעלי מתנהג בצורה לא מותאמת למציאות, או אומר לילדים משפטים לא מתאימים. מאוד קשה לי לכבד אותו במקרים כאלו, ואני גם רוצה שהילדים יבינו מה נכון ומה לא. בפרט שלמרות כל המאמצים, והידיעה שהכל מהשם וכו', יש בתוכי גם כעס על המחלה שלו.
ב. איך מתמודדים עם חוסר העקביות שלו? מאוד קשה לקבוע איתו כללים להנהגת הבית, כי בפועל בשטח, הוא יתנהג בצורה הפכפכה (אולי כי כדי לעמוד על הדברים מול לחצי הילדים צריך כוחות נפש, והוא מתקשה להסתדר עם עצמו…). פעם יתיר (ולרוב כך) ופעם יאסור. אינו עקבי גם לעצמו וקל וחומר לילדים. הבנתי שתיאום משותף איתו לא ילך, אם אנסה להתאים עצמי אליו, הכללים לא יחזיקו מעמד וכל הבית יתנדנד. מה שנשאר לי זה לקבוע בעצמי מה כן ומה לא. אני חושבת שלפעמים זה פוגע בו, רק שלא מצאתי דרך אחרת. מה שקורה זה שאם אני לא בשטח, הוא יתמוך בהפרת הכללים של הילדים. זה מעורר כעסים, ובכל מקרה לא נותן לילדים תחושה של ביחד. השאלה שלי האם יש משהו באופן ההתנהלות שלי שאני יכולה לעשות כשזה הנתון, כדי למזער את הנזק אצל הילדים? מה למשל רצוי להגיב כשישנו כלל מסוים בבית, ואבא מפר אותו. מה אמור להיות המסר לילדים?