ראשית כל, למרות שהמושג "התבודדות" נראה – כפי שאתה כותב – ששייך למקומות אחרים, אבל באמת, ישנם כמה וכמה מקומות בספרות החבדית שמורים לאדם שהוא צריך "להתבודד".
אמנם ההתבודדות לאו דווקא צריכה להיות בריחוק מבני האדם, אלא היא יכולה להיות גם בתוך הבית, אבל בתנועה בנפש של מחשבה אמיתית על החיים.
(בזמן הכי אחרון, סידרו לכל אחד מאיתנו בידודים שונים, וזמנים שקל לנו הרבה יותר לעשות את ההתבודדות בתוך כל הרעש שקורה בעולם..)
אחד מהמקומות הבולטים שמורים לאדם שצריך הוא "להתבודד" הוא ב"היום יום" של י"א בניסן הרבי כותב: "ביום ההולדת, על האדם להתבודד, ולהעלות זִכרונותיו ולהתבונן בהם, והצריכים תִקון ותשובה ישוב ויתקנם".
ההתבודדות של האדם צריכה להיות באופן כזה שהוא יתקדם ויתקן את הדרוש תיקון. לשם כך האדם צריך לעשות חשבון נפש אמיתי על כל מה שקורה לו, יכיר בחסרונותיו ובכישלונותיו וגם במעלותיו ובהצלחותיו. אך לכל לראש, עליו להכיר בטוב הפנימי הקיים בו, הטוב שאינו מותנה, מצד מהות נשמתו.
אחד מסימני גלות מצרים המנויים ב"הגדה של פסח" הוא: "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה". מה פירוש "וַיָּרֵעוּ"? הפירוש הפשטני הוא: עשו לנו רע. הפירוש החסידי הוא: "וַיָּרֵעוּ" – המצרים עשו אותנו רעים! בזמן קושי וצרה, הבריות עלולות להיעשות רעות אחת לרעותה. הקושי גורם לרבים לשכוח את היכולת להיטיב. אם כן, כדי שהאדם יהיה מסוגל להיטיב עם אחרים עליו לדאוג לכך שלו עצמו יהיה טוב.
ההתבוננות של האדם צריכה להתמקד בטוב ה': "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו", "טוֹב ה' לְקֹוָו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ" – על האדם לזכור שהרצון הפנימי של ה' להיטיב ללא גבולות, ואנו צריכים להיות "קוויו", לדרוש את הטוב הזה, לקוות לו ולהאמין בו. לעיתים יש בעולם מציאות של הסתר, שמטרתה לרומם אותנו, אבל גם בזמנים אלו חשוב לזכור ש"אין רע יורד מלמעלה" שכן הקב"ה הוא תכלית הטוב, וכל מה שהוא עושה הוא אך טוב.
על האדם לזכור תמיד כי בפנימיותו הוא טוב וכדי שיוכל לממש את טובו בכל עת, עליו לדבוק במקור החיים הנעלה ביותר, היינו להתחבר לטוב הבורא, ואזי יתעורר בו רצון להיות מחובר לאותו טוב.
בכל תקופה יש עליות וירידות. חשבון נפש אמיתי כולל בתוכו בהכרח גם ביקורת עצמית. הביקורת חשובה, אבל חשוב להקפיד שהיא תהיה מקדמת ולא מנמיכה ומייאשת (כפי שנכתב במסגרת זו בשבוע שעבר).
ואולם כשם שצריך ללמוד איך להגיב נכון לכישלונות ולחסרונות, יש ללמוד גם איך להגיב להצלחות ולמעלות. אין להיכנס לשאננות. המחשבה שלפיה "אם התמדתי בהנהגה טובה זמן כה רב, הרי כבר אפשר להפחית מאמץ ויגיעה בה", אינה נכונה. כולנו מכירים דוגמות לטעות הזאת: אדם רוצה לעשות שינוי חיובי בתחום מסוים, ומקבל החלטה לפעול כדי להגיע לשינוי המיוחל. הוא משקיע בזה את כל כוחותיו, ומצליח לבצע את השינוי, אבל אחרי שהשינוי הושג – הוא נסוג או מפסיק להשקיע.
העשייה מחייבת מיקוד כוחות. כדי לעשות משהו ולהתקדם בו באמת, נצרכים השקעה ומאמץ. למרבה הצער, לפעמים דווקא לאחר שהאדם הצליח להשתנות בתחום מסוים, הוא נכנס לאופוריה ולשאננות. הוא חושב שההצלחה תמשיך מעצמה, באופן אוטומטי. הוא שוכח שבשביל להצליח הוא התאמץ הרבה, ואיננו מבין שאם מחר או בשבוע הבא הוא לא יוסיף ויתאמץ – הדברים לא יקרו מעצמם.
ההשקעה והיגיעה לא צריכות לנבוע מתוך מקום של מתח ועצבים, אבל חייב להיות מיקוד כוחות בשביל להמשיך ללכת ולהתקדם בתהליך. הרפיה מהמאמץ עוצרת. יש לזכור שהעבודה והמאמץ הם שהביאו את ההצלחה, היא לא הגיעה מעצמה.
יש לשמוח בהצלחות, אבל עם זאת לזכור ששום דבר לא מובן מאליו ואיננו מגיע מעצמו ללא השקעה ומאמץ.
בשיחה הידועה של כ"ח בניסן הרבי אמר: "אילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בודאי ובודאי שמשיח כבר היה בא". חלק מהתפקיד שלנו בהבאת הגאולה הוא להשתדל שההתקדמות שלנו תהיה "באמת". חשבון הנפש שצריך לעשות ביום הולדת של הרבי, יסייע לנו להיות בתנועה של 'אמת'.
ובעז"ה שנעשה את הדברים מתוך נקודה של אמת והתחברות פנימית, נוכל לפעול בצורה הרבה יותר חזקה, ונביא לעולם את הגאולה שמחכה לו כבר הרבה שנים.
