נושא: כללי

חישוב תאריך היארצייט

כאשר היה הפרש בין יום המיתה ליום הקבורה, האם ה'יארצייט' הוא ביום הקבורה או המיתה.

ב'יארצייט' הולכים אחר יום המיתה.

מקורות

ראה בשולחן ערוך אורח חיים הלכות תענית סימן תקסח סעיף ז: כשאירע יום שמת אביו או אמו באדר, והשנה מעוברת, יתענה באדר ב'. הגה: ויש אומרים דיתענה בראשון (מהרי"ל ומהר"י מינץ), אם לא שמת בשנת העיבור באדר שני דאז נוהגים להתענות בשני (ת"ה סימן רצ"ד); וכן המנהג להתענות בראשון, מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם (פסקי מהר"י בשם מהר"י מולין).


ובשולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן תב סעיף יב: מי שמת לו מת ולא נודע לו, אינו חובה שיאמרו לו; ואפילו באביו ואמו; ועל זה נאמר: מוציא דבה הוא כסיל (משלי י, יח) ומותר להזמינו לסעודת אירוסין ונישואין וכל שמחה, כיון שאינו יודע. מיהו אם שואל עליו, אין לו לשקר ולומר: חי הוא, שנאמר: מדבר שקר תרחק (שמות כג, ז). הגה: ומכל מקום בבנים זכרים, נהגו להודיע, כדי שיאמרו קדיש; אבל בבנות, אין מנהג כלל להודיעם (מהרי"ו סי' י"ג). מצוה להתענות יום שמת בו אביו או אמו (כל בו בשם הר"מ וע"פ), ומתענין יום המיתה ולא יום הקבורה (מהרי"ו סימן קכ"א ומהרא"י סימן רצ"ו /רצ"ג/ והאחרונים), אם לא מי שהיה אצל הקבורה ולא אצל המיתה. (בקבלה מפי זקן מופלג מהר"ם לנדו); ואם אירע יום זה ביום שאין אומרים בו תחנון, אין מתענין כלל. ואם מתו באדר ונתעברה השנה, העיקר להתענות באדר הראשון (ת"ה סימן רצ"ד ומהר"י מינץ), אף על פי שיש חולקין, כך הוא עיקר. ואם מתו בשנת העיבור באדר השני, מתענה גם כן בעיבור באדר השני (ג"ז שם). ועיין באורח חיים סימן תקס"ח סעיף ז'. ועיין לעיל סימן שצ"א שאין לאכול בסעודה בליל יום שמת בו אב ואם. ואם חל תענית זה בערב שבת, דינו כשאר תענית. ועיין בא"ח סימן רמ"ט. מיהו אם בפעם ראשון השלים, ינהוג כן כל ימיו.


ובשו"ת משאת בנימין סימן פד: ולענין מה שהסכימו האחרונים דיום המיתה הוא עיקר ליאר צייט ולא יום הקבורה:


נראה דהיינו דוקא משנה ראשונה ואילך אבל בשנה ראשונה לעולם עושין היאר צייט ביום הקבורה ולא ביום המיתה. דאם לא כן לפעמים לא ישלים אבילות של י"ב חדש משלם כגון אם ימות בע"ש בר"ח שבט סמוך לשבת שאין פנאי לקברו קודם השבת ויקבר ביום א' שאחריו שהוא ג' שבט ואם אתה עושה היאר צייט ביום המיתה בר"ח שבט גם האבילות יפסיק באותו היום כי כבר נהוג עלמא שלא להתאבל רק עד היאר צייט וזה ודאי לאו שפיר הוא דהאבילות מתחיל מיום הקבורה ולא מיום המיתה וצריך להשלים האבילות עד יום הקבורה שהוא ג' שבט אבל כשעושין היאר צייט ביום הקבורה בשנה ראשונה לא בא לעולם לחסר האבילות ומה שכתב בהג"ה שו"ע סימן ת"כ דמי שהיה אצל הקבורה ולא אצל המיתה יעשה יאר צייט ביום הקבורה ולא ביום המיתה ומשמע מדבריו דכל ימיו יעשה יאר צייט ביום הקבורה ולא ביום המיתה גם זה לא נהירא דאטו שני אחים הדרים בעיר אחת אחד מהם היה אצל מיתת אביו והשני לא היה בעיר כשמת אביו וקודם הקבורה בא גם השני שאז הא' יעשה יאר צייט ביום המיתה והשני למחרתו ואיכא משום לא תתגודדו וגם דמי לחוכא ואיטלולא ואנן בעינן דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום לכן העיקר כאשר כתבתי דבשנה ראשונה עושין היאר צייט ביום הקבורה כדי להשלים י"ב חדש דאבילות ומשנה ראשונה ואילך עושין ביום המיתה ואפילו מי שלא היה אצל המיתה רק אצל הקבורה. דברי הקטן בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל:


ובט"ז יורה דעה סימן תב ס"ק ט: יום המיתה ולא יום הקבורה. כתוב בתשובת מהר"ר בנימין נראה דהיינו דוקא משנה ראשונה ואילך אבל בשנה ראשונה לעולם עושין היאר צי"ט ביום הקבורה ולא ביום המיתה דאל"כ לפעמים לא ישלים אבילות של י"ב חדש כגון אם מת בע"ש בר"ח שבט ואין פנאי לקברו עד יום א' שהוא ג' שבט ואם יהיה לו יאר ציי"ט ביום המיתה בר"ח שבט גם האבילות יפסוק באותו היום כי כבר נהוג עלמא שלא להתאבל רק עד היאר ציי"ט וזה ודאי לאו שפיר דהאבילות התחיל מיום הקבורה ולא מיום המיתה וצריך להשלים האבילות עד יום הקבורה שהוא ג' שבט עכ"ל. ולא אאמין שיצאו דברים אלו מפי אותו צדיק דודאי לא מונה שום אדם י"ב חודש רק מיום המיתה דאטו מי שלא שמע שמת אביו עד חצי שנה ודאי לא ימנה רק חצי שנה באבילות דמ"ש בסימן שצ"ד דכל אותה שנה הדין מתוח כו' היינו מן מיתת המת לא מיום התחלת האבילות והכי נמי ודאי יסיים האבילות ביום ו' בר"ח שבט ואז יהיה לו יאר ציי"ט ומה לנו במה שלא יתאבל י"ב חודש במילואם אם אי אפשר בכך ואדרבה לדידיה יש לתמוה דהא עכ"פ לא יתאבל יותר מיום ו' שהוא היום דאז כלו י"ב חודש ימי הדין שלו וירחיק היא"ר ציי"ט מן סיום אבילות שלו אלא לית מאן דחש לזה. הרחמן יגדור פרצת עמו ישראל וינחם אותם בבנין ירושלים במהרה בימינו אמן כן יהי רצון: