בזמן 'מגפת הקורונה' שאנשים בבואם לבית הכנסת לובשים 'מסכה' במשך התפילה, האם ניתן לטפטף בשבת על המסכה מעט 'שמן ארומטי' עם ריח טוב (כמו 'אקליפטוס' 'לבנדר') בכדי שיהיה יותר נעים ללובשם?
בזמן 'מגפת הקורונה' שאנשים בבואם לבית הכנסת לובשים 'מסכה' במשך התפילה, האם ניתן לטפטף בשבת על המסכה מעט 'שמן ארומטי' עם ריח טוב (כמו 'אקליפטוס' 'לבנדר') בכדי שיהיה יותר נעים ללובשם?
שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שכא סעיף ז: הצריך לדוך פלפלין וכיוצא בהם ליתן לתוך המאכל בשבת מותר לכתוש אותו בשינוי גדול מדרך החול כגון ביד של סכין וכיוצא בו אפילו הרבה ביחד אבל לא במדוך אפילו אינו של אבן כדרכו בחול אלא של עץ וכיוצא בו.
ויש אומרים שצריך גם כן שידוך גם כן בתוך הקערה וכיוצא בה אבל לא במכתשת אף על פי שכותש ביד של סכין וכיוצא בו ואין לשום הפלפלין תוך בגד ויכתוש בסכין עליו מפני שמוליד ריח בבגד אף על פי שאינו מתכוין לכך כמ"ש בסי' תקי"א ויש מתירין לכתוש במכתש (וטוב להחמיר במקום שאפשר).
אבל אסור לחתכם בסכין אפילו כדי לאכול מיד והוא הדין לכל התבלין שאין דרך לאכלם אלא ע"י תערובת:
שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תקיא סעיף ז: ואפילו לעשן פירות אין היתר אלא כשמתכוין כדי שיקלטו הפירות טעם הבושם ויהיו יותר טובים לאכילה אבל אסור לעשן פירות כדי שיקלטו ריח הבושם ובאכילתו אותם יהנה מריחם הטוב לפי שאסור להוליד ריח ביום טוב בדבר שלא היה בו ריח שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה ואף על פי שכל המלאכות הותרו לצורך אכילה מכל מקום הולדת ריח זה אין בו צורך אוכל נפש כל כך ואינו שוה לכל ולא התירו לעשן אלא כשאינו מתכוין שיקלטו הפירות ריח הבושם אלא טעם הבושם ויהיו יותר טובים לאכילה ואף על פי שממילא נולד בהן ריח חדש מכל מקום כיון (שהעיקר) שהוא אינו מתכוין להוליד לא גזרו עליו ולפיכך מותר להניח מיני בשמים על הבגד אם אינו מתכוין להוליד ריח בבגד אבל אם הוא מתכוין לכך אסור.
ואם כבר היה מונח מין בושם זה על בגד זה בענין שכבר נכנס ריח הבושם בבגד מותר להניח עליו ביום טוב עוד ממין בושם זה כדי להוסיף ריח בושם זה בבגד אבל אסור להניח עליו מין בושם אחר שהרי הוא מוליד ריח חדש בבגד ביום טוב.
ושלא כדין עושין במקצת מקומות שנותנין שמן שמריח (שקורין שפיגנאר"ד) לתוך המים שהכהנים נוטלין מהם לידים לעלות לדוכן שהרי הם מתכוונים להוליד ריח חדש על ידי הכהנים ואף על פי ששופכין השמן לתוך המים מערב יום טוב מכל מקום ביום טוב כשהכהנים נוטלין ידיהן הן מולידין ריח חדש בידיהם והן נהנים מריח זה והוא נוח להם ומתכוונים לכך על כן יש למנוע מלעשות כן:
שולחן ערוך הרב אורח חיים קונטרס אחרון סימן תקיא הערה א: אין היתר אלא כו'. הנה בשיטה מקובצת פירש דרב יהודה ורבה פליגי אם שייך באוכלין איסור הולדת ריח. ואנן קיי"ל כרבה, דרבא נמי סבירא ליה כוותיה אלא דשרי כמאן דאמר אבישרא אגומרי, וכן משמע בכל הפוסקים. אבל מפירוש רש"י דפירש שמוליד ריח בחרס, משמע לכאורה שמה שמוליד ריח בפירות לכולי עלמא שרי, דבאוכלין לא שייך איסור הולדת ריח, וכסברת שו"ת חכם צבי סי' צ"ב. אבל אין כן דעת האחרונים ז"ל, שהרי אסרו ליתן שמן שמריח לתוך המים, והחכם צבי השיג עליהם וז"ל כי היכי דשרי ליתן תבלין לתוך התמחוי ואין חוששין שמוליד ריח באוכלין ומשקין הכי נמי שרי ליתן שמן שמריח לתוך המים לרחוץ בהם, ואין לחלק בין אכילה ושתיה לרחיצה כו' עכת"ד.
ובודאי יש לנו לקיים דברי רבותינו האחרונים ז"ל לפסק הלכה, ולומר שהעיקר לדינא הוא כפירוש שיטה מקובצת הנזכר. דלפירוש רש"י קשה, מאי טעמא דרבה דאסר והלא אינו מתכוין כלל שיכנס הריח בחרס. ואף שהוא פסיק רישא, הרי דעת האחרונים להתיר פסיק רישא בריח, שהרי הט"ז הסכים למהרש"ל. ואף המ"א, שבסי' תרנ"ח הסכים לרמ"א, מכל מקום בכאן דעתו כמהרש"ל, שהרי העתיק דברי הרמב"ן ור"ן שאין כוונתו להוליד ריח אלא להכשיר אוכלין ע"ש, משמע דכשאינו מתכוין מותר אף שהוא פסיק רישא. ובאמת שעל כרחך צריך לומר כן לשיטת הרי"ף ורמב"ן ורא"ש ור"ן דגרסי בפרק רבי אליעזר דמילה התם ליכא כיבוי כו', משמע דעיקר היתר בבישרא אגומרי משום דליכא כיבוי, מוכח מזה דלאו אוכל נפש הוא כמו שכתבו הרמב"ן ור"ן ומג"א בסי' תק"י סק"ו, וא"כ אמאי שרי לאולודי ריחא, על כרחך צריך לומר משום דאינו מתכוין כמו שכתבו הרמב"ן ור"ן. וכיון שהרי"ף והרא"ש ורמב"ן ור"ן מסכימים לדעת מהרש"ל וט"ז, ואף המג"א עצמו העתיק כאן בסק"י דברי הרמב"ן ור"ן, ובסי' תרנ"[ח] נמשך אחר פירוש רש"י דלמסקנא דשרי משום דס"ל דהוא אוכל נפש, ודבריו שבכאן עיקר שנאמרו במקומן, והכי נקטינן. ואף מלשון הרמב"ן ור"ן משמע דרבה דאסר היינו משום דמוליד ריח בפירות, שהרי כתבו שאין כוונתו להוליד ריח אלא להכשיר אוכלין, ומדלא כתבו סתם שאין כוונתו להוליד ריח בגחלים (כדכתב הר"ן אח"כ) אלא לעשן פירות, ומדנקטו להכשיר אוכלין, משמע דעיקר ההיתר הוא משום דכוונתו להכשירן ולמתקן שיהיו יותר טובים לאכילה ולא להוליד בהן ריח. וכן משמע בהדיא מלשון השו"ע דלא שרי אלא כשמתכוין להשביחם לאכילה, דאם לא כן הוי ליה למימר רבותא טפי דאפילו הן טובים מאד לאכילה אלא שמעשנן כדי שיקלטו ריח הבושם אפילו הכי שרי, אלא ודאי דבכהאי גוונא אסור, שהרי אף בכהאי גוונא הוצרך לפלפל בבית יוסף ע"ש.
ואפשר להכריח דגם דעת רש"י כדעת האחרונים דבאוכלין שייך אולודי ריחא, אלא שאין להאריך בזה, דבלאו הכי אין דבריהם צריכים חיזוק. ומה שהשיג על זה החכם צבי, כבר נתברר דלא קשה מידי, דודאי מותר ליתן מיני בשמים באוכלין כדי שיקלטו טעם הבושם כמו שפירש רש"י ז"ל. ואף שממילא הוא מריח ריחם הטוב ונהנה מזה, מכל מקום כיון שבשעת נתינת הבשמים אינו מתכוין אלא להנות מטעמן ולא מריחן שרי, כדמשמע מפירוש רש"י שפירש שיקלטו טעם הבושם ע"ש משמע אבל לא ריח הבושם. וכן כתבו בהדיא הרמב"ן ור"ן, והעתיק המג"א בס"ק י' דבריהם, והיא ג"כ שיטת הרי"ף והרא"ש, וכן דעת השו"ע כמ"ש לעיל, וכן עיקר:
אתר האינטרנט "דעת – יהדות באור החסידות והקבלה" מרכז מאגר תוכן עצום של נושאים שונים: חינוך, זוגיות, שלום בית, משמעות החיים , מודעות עצמית, מעגל השנה ועוד.. התוכן שבאתר מרוכז ברובו משיעורי הרב יצחק ערד – ראש ישיבת דעת וראש מכון דעת ותבונה – לימודי אימון וטיפול יהודי. מרכז דעת נותן שרות של יעוץ הלכתי, השקפתי ומשפחתי, על פי התורה והחסידות, לרבני ודייני קהילות ולאנשים פרטיים בארץ ובתפוצות. התשובות נענות על ידי צוות המשיבים של מרכז דעת. חלק מהתשובות מתפרסמות באתר זו במדור שאלות ותשובות.