ראשית, כדי להבין כל זאת, צריכים אנו לברר ביסודות הדין של מוקצה, איזה מוקצה מותר בטלטול באופן מסויים, ואיזה מוקצה אין שום אפשרות לטלטלו.
ובנוסף לזה יש לנו לברר – מה הייתה הסיבה שלא טלטלו את הארון בבית הכנסת עד היום הזה – האם היה זה משום שפחדו לפגוע בארון, או שהיה זה מצד סיבות אחרות, וכפי שיתבאר לקמן.
ובראשית הדברים יש לנו להביא את מה שמבאר מרן המחבר בשולחן ערוך שלו, לגבי הכלים המותרים בטלטול, ולגבי הכלים האסורים. ומבוארים הדברים בסימן שח, וכך הוא כותב – כל כלי, אפי' הוא גדול וכבד הרבה, לא נתבטל שם כלי ממנו לא מפני גדלו ולא מפני כבדו.
וביאר את הדברים בחיבור משנה ברורה, שמבאר את מה שכתב המחבר שהכלי הוא אפי' כבד הרבה, ומסביר שה"ה אבן גדולה וקורה גדולה אם יש תורת כלי עליה דהיינו שמיוחדים לתשמיש שרי לטלטלן ובכלי מותר אפילו אינו רגיל לטלטלה בימות החול מ"מ לא אמרינן דמפני כבדותה הוא קובע לה מקום ומקצה אותה מדעתו מלטלטלה. ונראה דאם בימות החול הוא זהיר להניעה ממקומה כדי שלא תפסד ותתקלקל ממילא הוא בכלל מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור לטלטלה.
והוסיף עוד וביאר את דברי השולחן ערוך בס' עולת שבת, ששם כתב שהרב המגיד כתב בפרק כ"ה [ה"ו] שמדברי המפרשים משמע דדוקא כלי שדרכו לטלטל בחול מטלטלין גם כן בשבת, אבל דבר שאין דרכו לטלטל בחול אין מטלטלין בשבת אם כבד הוא, וכדאמרינן בפרק במה מדליקין [לה ע"א] דכוורת בת ארבע כורים שוים תרוייהו רבה ורב יוסף שאסור לטלטלן בשבת. אבל מדברי הרי"ף [מט ע"ב] והרמב"ם [פכ"ה ה"ו] משמע דאפילו כבד הרבה מאוד מותר לטלטל אפילו אין דרכו כלל לטלטל בחול. וכן משמע מדברי המחבר בכאן שסתם וכתב סתמא דמותר לטלטל, משמע דלית ביה צד איסור.
וביאר המחבר עוד דין בנוגע לעניין הטלטול, שכלי שמלאכתו לאיסור, מותר לטלטלו, (ואם נשתמש לאיסור בבין השמשות כגון נר שהודלק ע"ל סי' רע"ט), בין לצורך גופו כגון קורנס של זהבים או נפחים לפצוע בו אגוזים, קורדם לחתוך בו דבילה; בין לצורך מקומו דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם, ומותר לו ליטול משם ולהניחו באיזה מקום שירצה; אבל מחמה לצל דהיינו שאינו צריך לטלטלו אלא מפני שירא שישבר או יגנב שם, אסור.
והגיה על זה הרמ"א, שכל מוקצה אינו אסור אלא בטלטולו, אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו, שרי. ולכן מותר ליגע במנורה שבבית הכנסת שנרות דולקות עליו, או בתנור שדולק בו אש. וכן מותר ליקח דבר היתר המונח על דבר מוקצה (מרדכי פ' כל הכלים וריש ביצה ורבינו ירוחם חי"ג והמגיד פכ"ה ות"ה סי' ס"ז וכל בו סוף דיני שבת). וכן מותר לטלטל דבר מוקצה ע"י נפוח, דלא הוי טלטול אלא כלאחר יד, ולא מיקרי טלטול (תשובת מהרי"ל).
והובאו הדברים ביתר ביאור ובפרטות, בשולחן ערוך של רבינו הזקן, ששם מבאר ומפרט את סוגי הכלים המותרים והאסורים, וזהו תוכן דבריו – כלי שמלאכתו להיתר דהיינו שהוא מיוחד לתשמיש המותר בשבת כגון כוס וקערה וכיוצא בהן מותר לטלטלו אפילו שלא לצורך גופו ומקומו אלא לצורך הכלי עצמו שחושש עליו שלא ישבר או שלא יגנב משם ומטלטלו משם להצניעו או שמטלטלו מחמה לצל שחושש שלא יתבקע בחמה.
אבל שלא לצורך כלל אסור לטלטל שום כלי אף על פי שמלאכתו להיתר לפי שבימי נחמיה בן חכליה שהיו העם מזלזלים באיסורי שבת כמ"ש בימים ההם ראיתי ביהודה דורכי[ם] גתות בשבת ומביאים הערימות וגו' עשו חכמים סיג וגדר לאיסור הוצאה וגזרו על כל הכלים אף על פי שמלאכתם להיתר שלא לטלטלם כלל אפילו לצורך תשמישן המיוחד להם חוץ מן כוסות וקערות וסכין וכיוצא בהם מהכלים הצריכים ביותר לסעודת השבת.
ואח"כ כשראו חכמים שחזרו העם להזהר קצת באיסורי שבת חזרו והתירו לטלטל כל כלי שמלאכתו להיתר לצורך גופו או לצורך מקומו.
ואח"כ כשראו שחזרו העם להזהר יותר חזרו והתירו לטלטל כל כלי שמלאכתו להיתר אפילו לצורך הכלי עצמו אבל לטלטל שלא לצורך כלל עדיין לא נמנו עליו חכמים להתירו ונשאר עומד באיסורו שנאסר בגזרת חכמים שבימי נחמיה בן חכליה.
ובהמשך ההלכות כותב, שכל דבר שיש עליו תורת כלי אפילו אם הוא גדול וכבד הרבה לא נתבטל שם כלי ממנו לא מחמת גדלו ולא מחמת כבדו והוא הדין לאבן גדולה או קורה גדולה אפילו מיטלטלת בעשרה בני אדם אם יש תורת כלי עליה כגון שיחדה לטלטלה לאיזה תשמיש וע"ד שיתבאר מותר לטלטלה בשבת.
וע"פ כל הנ"ל יוצא לנו לעניין הלכה למעשה, שבאם נמנעו עד עתה לטלטלו מחמת הזהירות שלא יפגם בעת הטלטול, הרי שדינו כמוקצה מחמת חסרון כיס, שלא ניתן לטלטלו אף לצורך גופו או מקומו. אך אם נמנעו לטלטלו מחמת כובדו בלבד, (שלכן טכנית אין רגילות לטלטלו), הנה מאחר ומדובר ב'כלי', אזי אף שהוא כבד הרבה, מותר לטלטלו כאשר צריך לכך, אף שנצרך לצורך טלטולו כמה בני אדם.
