בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם יש בזה חשש רפואה בשבת. ב) האם יש הבדל אם רק מרגיע או גם מרפא. ג) האם יש הבדל בין אם העור אדום מהגירוי וניכר חיצונית לבין שרק מגורה ומגרד ללא שניכר.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שכז סעיף א, שאדם החושש במתניו לא יסוך שמן וחומץ מעורבים, והטעם מפני שאין דרך לסוך בהם אלא לרפואה, וכל דבר שניכר שכוונת האדם היא לרפואה, אסור מטעם שיתבאר בסימן שכח, אבל יכול הוא לסוך בשמן לבדו, אבל לא בשמן ורד לפי שדמיו יקרים ואינו מצוי, ואין רגילים לסוך בו אלא לרפואה.
ואמנם אם הוא נמצא במקום שמצוי בו שמן ורד, ודרך בני אדם לסוך בו אפילו שלא לרפואה, אזי מותר לסוך בו אפילו לרפואה. ובמקומות אלו שאין נוהגים לסוך בשמן כי אם לרפואה, אסור לסוך בשום שמן לרפואה, מפני שהדבר ניכר שכוונתו בסיכה זו היא לרפואה, ולכן אסור לסוך הראש שיש בו פצעים.
וכל זה כאשר כוונתו היא לצורך רפואה, אבל מותר לסוך ולמשמש ביד על כל הגוף להנאה, ובלבד שישנה מדרך הרגילות בחול, כמו למשל שיסוך וימשמש ביחד, ולא ימשמש בכח, אלא ברפיון ידיים.
ועל פי זה כתבו הפוסקים, שכיום בזמן הזה, שהמנהג בזמנינו בכל המקומות שאין בריאים נוהגים לסוך בשמן, על כן אסור לסוך את הידיים או את העור או שפתיים יבשות או סדוקות או עור אדום ומגורה, בשמן מכל סוג שהוא, וכן לא לצורך הרגעת כאבי שרירים ופרקים ועצמות, ושרירים תפוסים וכדומה, וכל שכן שאין להשתמש לצורך כך בשמנים רפואיים, וכל סוגי הנוזלים הרפואיים. כמבואר בשאלות ותשובות אז נדברו חלק ד' סימן לד, ובקצות השולחן סימן קלו הערה כ'.
ורק אם הכאבים חזקים, עד שהוא בגדר 'חלה כל גופו או נפל למשכב', או לצורך תינוק שדינו כמו חולה שאין בו סכנה, או שעלול להתפתח דלקת מכאבים אלו, בזה יהי מותר לו לסוך שמנים מכל סוג שהוא, ושאר נוזלים רפואיים, אבל לא משחה שיש בה עובי, משום איסור 'ממרח'.
והטעם שיהיה מותר באופן זה, הוא מחמת שלא אסרו לעשות רפואות שאיסורם משום שבות בכדי למנוע דלקת, כי אין זה גרוע יותר מאשר חולה שאין בו סכנה. וראה בקצות השולחן בסימן קלו שם, שמי שחיכך ונקלף עור מכפות רגליו, ואם לא יסוך שמן לרפואה וילבש הגרביים, ידבקו הגרביים לבשר ועלול להתפתח דלקת, יש להקל, אך מסיים שעדיף להניח מחוץ למכה ועל ידי כך ירד ממילא למכה.
וכל זה הוא לרפואה, אבל סיכת שמנים ושאר נוזלים אפילו רפואיים, שעושה זאת לתענוג בלבד ועל עור הבריא בכדי למנוע גירוי, או כדי לפשט את העור ולסלק קמטים, מותר לכתחילה, כמבואר בקצות השולחן שם. וההיתר הוא אפילו אם כבר מרגיש גירוי לחיכוך, מכל מקום רשאי לסוך שמן בכדי להרגיע את הגירוי, כל שאינו נראה שהעור יבש ואדום.
וכמו כן מותר לסוך שמן על עור במקום בריא שאין בו מכה ויובש כלל, ונותן לו לזוב ולהגיע לעור יבש וסדוק הסמוך אליו, כי מאחר שנותנו על העור הבריא, לא מוכח הדבר שעושה כן לרפואה. כמבואר בשולחן ערוך סימן שכח סעיף כ', שמותר להעביר גלדי המכה ולסוך אותה בשמן אבל לא בחלב, מפני שהוא נימוח. ואפילו בגמר מכה שאין אלא צער בלבד, מכל מקום מותר. אבל אין לתת עליה שמן ומים חמים מעורבים יחד, אבל נותן הוא מחוץ למכה, ושותת ויורד לתוכה.
וטעם הדבר מבואר במשנה ברורה סימן קטן ע', שבזמנם היה דרך הבריאים בסיכה בשמן ולא מוכח הדבר שעושה כן לרפואה, ומציין למה שכתב הרמ"א בסימן שכז סעיף א', שבמדינותינו לא רגילים בכך, ואמנם מסיים שמסתבר לומר שבגמר מכה גם במדינותינו מותר בשמן, כי זהו רק לתענוג.
וכן בעולת שבת ביאר הטעם משום שבסיכת שמן אין לגזור משום שחיקת סממנים כי מכל מקום דרכו לסוך בשמן, ואפילו סך אותו על גבי מכה אין בזה איסור. וכן כתבו הפוסקים לגבי אכילת שום חי כמות שהוא שלם, שאם בריא הוא ומכווין רק כדי לחזק מזגו או שלא יחלה, תלוי הדבר במחלוקת, וכן הדין ממש לענין 'שמן זית' שיש בו מעלות רפואיות שונות, אך אם מכווין רק לצורך לחזק הזיכרון, הרי זה כסגולה שאין לה הסבר על פי הרפואה, ועל כן מותר בכל ענין אפילו יאכל שמן זית נקי.
[ואמנם ההולכים בשיטת 'שולחן ערוך הרב', יש להיזהר שלא יהיה ריח בשמן, משום הולדת ריח – האסורה גם על גבי הגוף].
העולה מהאמור: שבזמן הזה שלא רגילים לסוך את הגוף בשמן זית אסור לעשות זאת על עור מגורה לצורך הרגעה מאחר ויש בזה משום רפואה, ורק עם כל גופו כואב או שנפל למשכב מחמת הכאב יהיה מותר. אבל אם העור בריא, ומעוניין לסוך אותו בשמן לתענוג, מותר הדבר.
