טילטול ביום טוב.

ראה בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תקפט סעיף ב: אף על פי שהנשים פטורות מכל מקום אם רצו לתקוע בעצמן הרשות בידן ואף על פי שהתקיעה ביום טוב בחנם אסורה מדברי סופרים מכל מקום כדי לעשות נחת רוח לנשים התירו להן איסור קל כזה שאין בו אפילו משום שבות גמור אלא משום עובדין דחול.

וכן אדם אחר שיצא כבר ידי חובתו מותר לתקוע להן ומותר להוציא השופר לרשות הרבים כדי לתקוע להן.

וכבר נתבאר בסי' י"[ז] דנהגו הנשים לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא על כן גם כאן יברכו הנשים לעצמן אבל אנשים לא יברכו להן אם כבר יצאו ידי חובתם ואינן תוקעים רק בשביל הנשים לפי שהיא ברכה לבטלה שהרי הנשים בעצמן אינן חייבות בברכה זו שיברך זה להוציאן ידי חובתן בברכה זו אלא שלהן בעצמן הרשות בידן לברך מטעם שנתבאר שם אבל אחר למה יברך בחנם.

והרוצה לתקוע לנשים ולברך להן יתקע להן קודם שישמע התקיעות בבית הכנסת או שיכוין בלבו שלא לצאת ידי חובתו בתקיעות של בית הכנסת דאז יכול לברך בשביל עצמו שעדיין לא יצא ידי חובתו ואף על פי שהולך להן לתקוע בבתיהן וחוזר לבית הכנסת ושומע התקיעות דמעומד שעל סדר הברכות אינו צריך לחזור ולברך עליהם ואף על פי שהפסיק בהליכה לבית הכנסת בין ברכתו לתקיעות אלו שהרי אפילו אם הפסיק בשיחה בינתיים אינו צריך לחזור ולברך מטעם שיתבאר בסימן תקצ"ב:

ובשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ג סימן צד: בענין הולכת הלולב והשופר מביהכ"נ דרך רה"ר וכרמלית בשביל אשה וקטנים.

ענף א הנה בדבר הולכת שופר ולולב מביהכ"נ לביתו בשביל אשתו וב"ב הקטנים שיקיימו מצות שופר ולולב במקומות שאסורין בהוצאה כדרך רה"ר וכרמלית, מפורש ברא"ש ר"ה דף ל"ג בשם ראבי"ה דמותר נמי להוציא את השופר ברה"ר כדי לתקוע לנשים, ומשמע שהרא"ש הסכים לזה שכתב וכן נראה לי דלא גריעה אשה מקטן שלא הגיע לחינוך כ"ש לנשים דמכוונות למצוה, וכן מפורש בטור סימן תקפ"ט שלזה הסכים הרא"ש. אבל בשאג"א סימן ק"ו מסיק דאסור להוציא לנשים שופר ולולב לרה"ר דלא כראבי"ה והטור ורק התקיעה שהוא רק איסור דרבנן התירו, ורוצה לדחוק ברא"ש דהוכן נראה לי שכתב הרא"ש הוא רק על התקיעה ולא על ההוצאה דלא כהטור. והוא משום התוס' בחולין דף פ"ד לפירוש ראשון שפירשו על הא דאיתא שם ספיקה דשופר דוחה יום טוב הוא על ההוצאה לרה"ר דאם הטומטום הוא אשה אין זה לצורך, וסובר דאף למאי דמתרץ הגמ' שם ר' יוסי לטעמיה דאמר אשה ודאית נמי תקעה הוא רק מצד איסור התקיעה מותרת ולא כשצריך להוציא לרה"ר דהוא איסור דאורייתא, דבזה אסור לכו"ע אך שלא גזרו לר' יוסי עצם התקיעה בשביל חשש דשמא תוציא לרה"ר כמו שלא גזרו לדידיה בסמיכה דאקופי ידייהו, ולר' יהודה גזרו בנשים שלא לתקוע כלל כמו שגזרו בסמיכה שגם לאקופי ידייהו אסירי עיין שם.

ותמוה פירושו טובא דהא לשיטת התוס' ר"ה שם /דף ל"ג/ ובעוד דוכתי בשם ר"ת דנשים מברכות על מ"ע שהז"ג דשופר ולולב וכיוצא משום שיש להם מצוה ממש אף שאין חייבות ודאי הוא צורך גדול יותר מלשחוק בכדור ברה"ר ולהוציא את התינוק לצורך טיול דמתירין התוס' בביצה דף י"ב, והא אף לאנשים המחוייבין אין היתר הוצאה לב"ה משום דחיה את האיסור מלאכה דיו"ט, אלא משום דהוא צורך היום מצד המצוה, וא"כ אף לנשים הוא צורך גדול דכיון שמקיימות מצוה ויש להן קבלת שכר הוא צורך, ומי הוא האומד זה לומר דצורך האדם הוא רק חיוב וקבול שכר כמצוה ועושה ולא צורך מצוה שלא בחיוב וקבול שכר כאינו מצוה ועושה, הא גם מצוה דאינו מצוה ועושה ושכרו הוא דבר גדול מאד ושכרה הוא נצחית ועדיף מכל חיי העוה"ז. אך משמע מלשון השאג"א דנשים אין להן שום מצוה אלא נחת רוח בעלמא, שג"כ רצה לומר דלר' יוסי שהוא נחת רוח נחשב זה צורך היום שאין לאסור ביום טוב ודחה זה דא"כ מ"ט פליג ר' יהודה דאטו לר' יהודה אין בזה נחת רוח לנשים עיין שם, אבל הא זהו טעות דהא יש לנשים מצוה ממש בלולב ושופר וכל מ"ע אף שהן פטורות דלכן מברכות, ואף להרמב"ם ודעימיה הסוברין שלא מברכות נמי ברור שיש להן מצוה ממש, ורק בסמיכה שיש בזה איסור עבודה בקדשים לא שייך שיהיה להן מצוה בסמיכתן, דהא קרבנן נתמעט מסמיכה וממילא אסורות בסמיכה כהקרבנות שלא נאמר בהן סמיכה שאסור לסמוך.

וגם אף אם היה זה רק משום שהוא נחת רוח לנשים, אין שום טעם לאסור ההוצאה ביום טוב לצורכן בשביל הנחת רוח, דמ"ש נחת רוח זה מנחת רוח גשמי של ריח טוב והמשחק בכדור וכדומה שג"כ הוא נחת רוח בעלמא שמותר משום שנחשב שוה לכל נפש מצד שנחת רוח הוא ענין השוה לכל נפש, וגם אולי נחשב גם משחק כדור שוה לכל נפש אף שאין משחקין בזה אנשים גדולים כיון דלנערים הוא שוה לכל נערים, וכ"ש נחת רוח זה דשוה לכל הנשים ממש. וגם מ"ש מהנחת רוח של הנאה דשילוח מתנה שמותר לשלח תפילין ביום טוב כיון שהוא דבר שניאותין בו בחול שאיתא בק"נ ביצה דף ט"ו בסוף הפרק בשם בעל השלמה דכיון דאיכא שמחת יום טוב בשילוחן הוא צורך יום טוב, והנאה זו הוא רק שמחת הנפש בעלמא ושלא מדבר גשמי אלא רק כדי שיוכל לקיים מצות תפילין בחול ומותר, וכן איתא טעם זה במג"א סימן תקט"ז סק"ה. וכמו שהשאג"א בעצמו רצה לפרש כן, אך דחה דא"כ מ"ט אסורות לר' יהודה נשים מלתקוע, וזה הא לא קשה כלום דלרש"י עירובין דף צ"ו הוא משום דלר' יהודה אסורות נשים בכל מ"ע שפטורות משום בל תוסיף, ולהתוס' שם ד"ה מיכל הוא משום דגזרו בתפילין משום דצריכין גוף נקי ונשים אין זריזות ליזהר ובעליה לרגל גזרו משום דמיחזי כמביאה חולין לעזרה או משום ראיית פנים בעזרה שלא לצורך, וכוונתם בטעם האחרון דראיית פנים על הא דכתבו דמיחזי שהוא על תרוייהו דהא כיון דיש לה מצוה היה זה לצורך, ותקיעת שופר אסרו משום דתקיעה היא מלאכה מדרבנן, וסמיכה אפילו בהקפת יד אסרו משום דמיחזי כעבודה בקדשים. ור' יוסי לא גזר לא רק כשמקיימות מצוה אלא אף בסמיכה באקופי ידים שאינה מקיימת ממש המצוה לא גזר משום הנחת רוח דיש להן לנשים. ולא קשה ממה שגזרו התקיעה ולא ההוצאה אף שההוצאה היא דאורייתא והתקיעה היא דרבנן, דהא התקיעה היא מלאכה דרבנן שלא הותרה בשביל שום צורך ורק שלא אסרו חכמים במקום מצוה, שלכן סובר ר' יהודה דדוקא משום מצוה חיובית דאנשים לא אסרו ולא משום מצוה דנשים שאינן חייבות, אבל ההוצאה ביום טוב אף שהוא דאורייתא הא ליכא שום איסור מלאכה כשהוא לצורך היום כזה ששוה לכל נפש דהתורה התירה מצד מתוך, וגם מדרבנן לא אסרו בזה, ולכן גם בשביל מצוה דנשים יתיר גם ר' יהודה דכיון שיש לה מצוה ומקבלת שכר ודאי הוא צורך גדול שעדיף הרבה מטיול ושחוק והנאה בעלמא.

והראיה שהביא השאג"א מתירוץ א' דתוס' חולין /דף פ"ד/ דפירשו הא דספקה דוחה יום טוב בטומטום דאינו על איסור התקיעה דרבנן אלא על איסור ההוצאה, ומשמע לו דגם לר' יוסי שאשה נמי תקעה הוא רק כשאין צורך להוציא דרך רה"ר ולא גזרו לאסור לגמרי התקיעה שמא תוציא, משום דלפרש שכוונת הגמ' הוא דלר' יוסי שאשה נמי תקעה מותר גם להוציא בשבילה, כתב שלא היה ראיה מסמיכה שהוא רק באקופי ידייהו דאין איסורו אלא משום גזירה שאיכא ראיה רק שלא גזרו, ובהוצאה הוא דאורייתא. ומטעם זה מפרש שלהוציא גם לר' יוסי אסור לאשה והנידון שם הוא רק על עצם התקיעה שלר' יהודה אסור משום שמא תוציא ולר' יוסי לא גזרו. ולפי פירושו בתוס' כתב בסימן ק"ז שלתירוץ זה דתוס' אסור להוציא גם בשביל טומטום אף שהוא חייב מספק דנמי אין נחשב זה צורך, וספקה שדוחה יום טוב הוא רק שבטומטום לא גזרו אף לר' יהודה, ומדחה בשביל זה תירוץ א' דתוס' משום דמסיק שם שלצורך טומטום שחייב מספק ולצורך מי שספק לו אם יצא מותר להוציא שחיוב מספק נחשב צורך אף אם מצד ספק הוא חייב רק מדרבנן, והוכיח כן מתוס' כתובות דף ז' וכ"ש לדינא דספק עיקרו לחומרא מן התורה וחייב מדאורייתא נחשב צורך, וכתב ועיקר הפירוש הוא תירוץ האחר שהנידון הוא משום איסור התקיעה, (והוא כותב שהוא כמו שכתבו התוס' למעלה ואצלינו בתוס' הוא תירוץ השני שנכתב למטה), עיין שם מה שהאריך. והוא גם כסותר את עצמו שבסוף סימן ק"ו כתב ואף על פי שפירשו התוס' עוד פירוש אחר ולא קשה לפ"ז ע"ד הראבי"ה מ"מ נשאר שאסור בשביל תירוץ זה ובסימן ק"ז מדחה תירוץ זה בין מהלכה דטומטום, ובין מעצם הפירוש שהקשה דחשש שמא יעבירנו לא שייך ביום טוב שקיל וגם לא שייך באשה שאינה בהולה כיון שאינה מחוייבת אף שהיא רוצה לקיים עיין שם, וקבל הפירוש לענין לאסור לאשה והוא תמוה.