בריכה בימי חשש

ראה שו"ת שבט הלוי חלק ב סימן עא אות א: בפרישה יו"ד סימן קפ"ד כתב, דההבדל בין בדיקת וסת קבוע, לבדיקת וסת שאינו קבוע, שאם רחצה עצמה קודם בדיקה שוב לא אהני בדיקתה, והש"ך והט"ז מדלא הביאו חומרתו דלא יהני בדיקה בכה"ג מכלל דלא חשי לה, וכ"ה סוגיא דעלמא, וטעמא דמילתא נראה דהפרישה הוליד דין זה מתירוצו בזה סתירת הטור, וכבר כתב עליו בטו"ז שם ס"ק י"ג שחילוקיו מן הדוחק, אבל העיקר נראה לפמש"כ החוו"ד בס"ק יו"ד, דבדיקה זו שבודקת עצמה גם אחר וסתה אינה לברר אם ראתה בשעת וסת, דכיון דכבר עבר זמן מה ודאי אינו זה ברור על שעת וסת, דדלמא נפל על הארץ ונאבד, אלא הבדיקה על השתא דילמא עכשיו ראתה, וכיון שכן שוב רחצה אינו מזיק דאין אנו מבררין למפרע אלא מכאן ולהבא, ואף שהחוו"ד כתב כן בעיקר בשיטת המחבר דדיעבד מותרת בלא בדיקה כלל, ואנן קיי"ל כי"א כאשר הכריע רמ"א דהכי נהוג, מ"מ מראיותיו מוכח דכ"ע נחתי' לסברא הנ"ל, ואם רחצה עצמה ממש בשעת וסתה, יש מקום להחמיר לפי דברי החוו"ד ס"ק י"א, לענין בדקה ונאבד העד יע"ש.

ובשו"ת שבט הלוי חלק ה סימן קח: יו"ד סי' קפ"ד ס"ט: אם יש לה וסת. עיין ט"ז מש"כ בקושית הפרישה דהא לקמן סי' קפ"ו פסקינן דגם באין לה וסת צריכה בדיקה לפני תשמיש ממילא מברר למפרע א"כ מה בין יש לה וסת קבוע לאין לה, וכ' בפרישה דהנפ"מ דביש לה וסת קבוע הבדיקה לברר למפרע, דילמא ראתה ביום הוסת, ובאין לה קבוע הבדיקה דילמא עתה תראה, וכ' הפרישה הנפ"מ מזה דביש לה וסת אם קנחה פניה של מטה או רחצה דשוב לא מהני הבדיקה כיון דצריכים לברר למפרע משא"כ באין לה וסת, וכבר כתבתי בעניי בשבט הלוי יו"ד ח"א סי' ע"א דלמש"כ החוו"ד בס"ק י' דהבדיקה אחרי הוסת מופלג מן הוסת אינה לברר שלא ראתה א"כ כיון דקיי"ל בנדה ג' דבית הרחם לא מוקמי דם, והבירור רק אם ראתה עכשיו וא"כ יוצא קולא מזה שלא לחוש לחומרת הפרישה, אלא שדחיתי דדילמא החוו"ד לא כתב כן רק לדעת המקילים דלא צריכים בדיקה כשעבר יום הוסת ולא הרגישה, אבל למאי דקיי"ל שצריכה בדיקה בהא גופא פליגי דהבדיקה כדי לברר למפרע כמשמעות הפוסקים והפרישה, ואף דהראי' מכותלי בית הרחם לא מוקמי דם מכריע בזה דא"א לומר דהבדיקה למפרע, מ"מ בעצם הראי' של החוו"ד לא הבנתי דהתם בריש נדה היינו באמת ראתה היום אלא שנחוש שהדם היה בגוה גם אתמול כדי לטמאותה למפרע לזה אמרינן בית הרחם לא מוקם דם ועכשיו יצא, ואין מקום לחשוש דדם שיצא היה כבר אתמול בכותלי בית הרחם, אבל הכא דעדין לא יצא אולי הוא רק טפת דם שמחמת קטנה נשארה בפנים, ומ"מ יהי' איך שיהי' שני דרכים לפנינו בבדיקה זו לדעת הי"א שצריכה בדיקה גם לדידן דוסתות דרבנן, או דהבדיקה משום עכשיו ולא מועלת למפרע מ"מ כיון שמוחזקת ראה תעשה האפשר, או שהבדיקה למפרע מ"מ בודאי אין זה בגדר חיוב המעכב ממש דהא בלא"ה לפי המבואר בלשון הב"י דמהני הבדיקה גם אחרי זמן מה וכן מבואר בס' האשכול והביאו ג"כ הגאון מנחת פתים ומה מהני בדיקה לאחרי כמה ימים, אלא ע"כ דגם להמחמירים לבדוק מכ"מ אין זה ברור גמור אלא אנו עושים ככל האפשר לעשות, אבל גם לדעה זו העיקר מה שלא הרגישה, ולא באו סימני הוסת.

וע"כ נראה ברחצה בנתים או קנחה דשוב אי אפשר לבדוק גם לדעה זו אנו סומכים להקל מדלא הרגישה, ושוב אח"ז ראיתי כעין זה בס' פת"ז כאן, אלא דמש"כ להחמיר כמו בנאבדה הריאה במזיד בסי' ל"ט, ובטעתה בדין מקיל ובעניותי גם ברחצה במזיד לא ברור לי אם יש לדמותו לבדיקת הריאה שהיא תקנת חז"ל גמורה, ורק היא המבררת כשרות הבהמה, וגם התם בבדיקת הריאה היא הוכחה שלימה. +ע"ע ח"י סי' רע"ז – ו'+

משא"כ הכא למ"ד וסת דרבנן שעיקר הבירור מדלא הרגישה וזה הלא יש לה, וגם עצם הבדיקה גם אם היא בודקת אינה ברור גמור למפרע כנ"ל א"כ מנ"ל להחמיר באי אפשר.

ומה"ט לא יראה ג"כ להחמיר חומרת החוו"ד ס"ק י"א בנאבד העד לא מבעיא בנאבד העד בשוגג שעשתה כל מה שעליה דלא חיישינן לסברת הרגשת עד היא ומכ"ש להרגשת מ"ר כאשר בארתי בעניי בשבט הלוי ח"ד סי' צ"ט אות י' וראיתי אח"כ כדברינו בס' מנחת פתים יע"ש, אלא אפי' נאבד במזיד קשה לי לדמות לאבד במזיד לענין ריאה כנ"ל, אלא דראיתי בס' ד"ת בס"ק מ"א מחמיר ג"כ במזיד בנאבדה הבדיקה.

והנלענ"ד כתבתי, מלבד אם ראה המורה להחמיר כן מטעם עונש לפי המצב והשואל ודו"ק.

ולא הרגישה טהורה. עיין בשו"ת שבט הלוי ח"ד סי' צ"ט אות י' כתבתי בשם ס' חקר הלכה דר"ל שאם הרגישה אף שלא בדקה אם המראה טהורה או טמאה טמאה מספק כמבואר סי' ק"צ אשה שהרגישה, מכ"ש כאן שהוא שעת וסתה, או דמיירי כאן בהרגשה קטנה כזאת דלולא יום הוסתה היתה טהורה כגון הרגשת זיבת דבר לח בבית החיצון ואעפ"כ כאן טמאה כיון דיום וסתה היא יע"ש, ואף על פי שבעצם פירושו בדברי הרשב"א אין הצדק אתו כאשר הוכחתי שם וכמש"כ כל המפ' והח"ד דהוכחת לא ארגשה הוא תנאי לטהרה כפי פשטות לשון המחבר, מ"מ בעצם סברתו יש מקום בהלכה דהרגשות אפי' קטנות ביום הוסת י"ל דחמורות, מלבד זיבת דבר לח בבית החיצון הרגיל בכל הנשים בימי טהרתן ספק בידי אם עושה ספק חשש ביום הוסת.

ואמנם דע שכתבתי בעניי בשו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קכ"ד בהערות לט"ז ס"ק ל"ח במה שהחמיר שם הט"ז בוסת שאינו קבוע של פיהוק שאינה ניתרת בלי בדיקה אף על פי שבעלמא בעבר הוסת שאינו קבוע א"צ בדיקה כמבואר כאן, וכ' הט"ז הטעם כיון שדרך הטבע באשה היא שתראה הדם אחרי שפיהקה, וכתבתי שם להוסיף ע"פ דברי הרשב"א בתו"ה במשמרת הבית ז' – ב' דוסת פיהוקין נובע ממה שהרחם מתמלא מדם הוסת שהוא הגורם לפיהוקין האלה וא"כ יש ספק לודאי שתראה אח"כ, משא"כ וסת הימים שאינו קבוע, ועי"ז נפל ספק בלבי דאולי וסת הפיהוקין בקבוע עכ"פ היא מה"ת, אף שמשמעות הפוסקים אינו כן, יעש"ה, יהיה איך שיהיה עכ"פ הופעת הפיהוקין חמור וא"כ יוצאים ב' חומרות דבקבוע ודאי הבדיקה מעיקר הדין וקשה להקל ברחצה בנתיים, וגם באינו קבוע צריכה בדיקה מן הדין כמש"כ הט"ז אף על פי שהש"ך שם מפקפק, וכ"ז צ"ע לדינא.

ובשו"ת שבט הלוי חלק י סימן רעז אות ו: ואשר שאל, בענין מניעה מרחיצה באמבטי' בימי הפרישה, וכן בעונה בינונית, ואם להתיר ע"י בדיקה לפני' לכתחלה, יסלח לעיין בשו"ת שבט הלוי ח"ה סי' ק"ח, ובשיעורי שבט הלוי סי' קפ"ד בט"ז ס"ק י"ג ד"ה ולדבריו, דלכתחלה לא תרחץ, ודיעבד אפשר להקל, מלבד בוסת הפיהוק דלענ"ד יש להחמיר, ולצורך יעש"ה.