בעניין זה, אי אפשר לענות תשובה אחידה, כי זה מאוד תלוי באיזה נקודה מדברים, ומצד איזה מקום. להלן אפרט סקירה רחבה ומשמעותית, על המרחב העצמי של כל אחד שצריך להיות בקשר הזוגי, ועל החיבור העצמי ביניהם.
ומתוך תוכן התשובה, תוכל לראות – אם במקרה שלך – יש בזה עניין או שאין צורך בזה.
באופן כללי, מרחב פרטי נתפס כמקום האישי של כל אחד מבני הזוג בתוך הזוגיות. המרחב הפרטי יכול להיות בתחום הכלכלי ("הכסף הזה שלי"), בתחום הפיזי ("החדר הזה הוא שלי") או בתחום הרגשי ("היום לא אשתף אותך במה שעובר עליי"). ישנם מצבי ביניים שבהם בני הזוג חולקים מרחבים משותפים בבית, אך לכל אחד מהם יש גם מרחבים נפרדים, כגון פינת עבודה פרטית או חשבון בנק נפרד. למרות ההפרדה, עדיין הם ייפגשו בחדר משותף או יוציאו מקופה משותפת כספים לצורכי הבית.
לכאורה (ותזכור את המילה הזאת), הצורך במרחב פרטי-אישי סותר את תפיסת הזוגיות האמיתית. זוגיות אינה שותפות טכנית ברבדים שונים אלא התאחדות. בזוהר מתואר שבשנות הרווקות שני חלקי הנשמה רחוקים זה מזה, ובנישואין הם מתאחדים ומביאים לשלמות הנשמה. חז"ל תיארו את ההתאחדות הזאת באומרם שאיש ואישה הם 'פלג גופא' – שני חצאים של גוף אחד. כפי ששני חצאי גוף אינם יכולים להתקיים שלא כחלק מהשלם, כך גם בזוגיות: בני הזוג הם גוף אחד, שהנשמה המשותפת שורה בו.
כאשר מבקשים להתאחד, יש להשתמש במרחב אחד: עולמו של האחד הוא העולם של האחר. המצוקות או החוויות הרגשיות שכל אחד מבני הזוג חווה הופכות להיות נחלת שניהם. התקשורת, ההתנהלות היום-יומית וכל חלקי החיים הם של שניהם בעת ובעונה אחת.
ככל שהתקשורת רחבה ועמוקה יותר, כך הזוגיות עשירה יותר. בתקשורת כזו בני הזוג שותפים זה בעולמו של זה עד שהם חווים את הקשר במלוא עוצמתו: השמחה של כל אחד היא גם נחלתו של בן זוגו, והם חולקים אותם רגשות: בשמחה ובכאב. בזוגיות שבה אחד מבני הזוג או שניהם חווים בדידות וחוסר אכפתיות: "שלי שלי, ושלך שלך", קיים סבל בל יתואר. הבדידות היא סמל הגלות – "איכה ישבה בדד". בפרקי אבות, שם מוזכר התיאור "שלי שלי ושלך שלך", נאמר שזה תיאור המאפיין את מידת סדום. אנשי סדום היו נושאי הדגל של התפיסה שלפיה 'כל אחד יכול להסתדר לבד'. בסדום היה שפע כלכלי, ולכאורה לא היה להם צורך זה בזה (כאמור, לכאורה…). התפיסה הסדומית היא מבית היוצר של עולם התוהו: עולם שבו המציאות אינה מתוקנת. עולם התוהו מבטא אנטי-זוגיות בעיקר בגלל ה'לבד' שכל אחד נמצא בו, וגרוע מכך – שואף אליו.
כשאין שיתוף לאורך זמן, בני הזוג מגלים שהם חיים תחת אותה קורת גג, אך למרות זאת חיים בנפרד. המצב הזה יכול להיווצר בשל סיבות שונות, כמו התנשאות מסוימת של אחד מבני הזוג (או של שניהם) או חוסר אמונה ביכולת לחבר את העולמות בצורה פנימית. במקרים כאלו אפשר לשמוע התבטאויות כגון "הוא לא יבין אותי" / "היא לא תרד לסוף דעתי" / "אין טעם לשתף כי בכל מקרה הוא לא יהיה מסוגל להזדהות איתי" / "היא לא מכירה את עולמי הפנימי" ודומותיהן. תחושת הנפרדות יכולה להיווצר גם בשל הצורך בהגנה. בן הזוג אינו משתף משום שהוא מרגיש צורך להגן על החלק שלו ולא לאפשר שיפלשו לתוכו. הצורך בהגנה מוכיח כי קיים קושי, פחד מחשיפה, שעלולה להוביל לפגיעה. אחד מבני הזוג מאוים מהאחר או אינו מרגיש ביטחון בקשר, ועל כן הוא חושש לשתף את בן זוגו בעולמו הפנימי.
השיתוף השלם מתבטא במיזוג עולמות: כשהעולם הכלכלי שלי, העולם הרגשי שלי וההתנהלות השוטפת שלי הם גם שלך – נוצרת תחושת אושר גדולה.
אם חוויית השיתוף במערכת הזוגית היא כה חשובה, הרי שהמרחב העצמי הוא הרסני (לכאורה, לכאורה…), והמסקנה המתבקשת היא שבני זוג צריכים ללמוד לסלול כביש עוקף עצמיות. למעשה ההפך הוא הנכון: כשאין מרחב עצמי אמיתי – אין אפשרות ליצור זוגיות אמיתית. יותר מכך: הדרך לזוגיות אמיתית עוברת במסלול של המרחב האישי.
איך מגיעים ליעד המבוקש? מתוך ההבנה שאין כאן סתירה אלא מיזוג – מיזוג של שני חצאי גוף. האיש הוא החצי הימני של הגוף – צד החסד, והאישה היא החצי השמאלי – צד הגבורה. 'חסד' ו'גבורה' הם שמות קוד לכך שהאיש ממוקם בצד המשפיע, לעומת האישה הנוחה לקבל. הצבת הנתונים במשוואה מתמטית תוביל לתוצאה פשוטה – לאיש ולאישה מסלולים מקבילים שלעולם לא ייפגשו. כדי להגיע למיזוג מוצלח, נחלצת לעזרת הזוג מידת התפארת. מהפסוק "כתפארת אדם לשבת בית" (ישעיהו מ"ג, יג) למדים כי זוגיות ובית משותף קשורים במידת התפארת. על פי החסידות, מידת התפארת היא המידה השלישית, והיא מבטאת התאחדות של שתי המידות הקודמות לה: החסד-האהבה עם הגבורה-היראה. השם תפארת הוא מלשון פאר. יופי. זהו השילוב של חסד וגבורה למהות אחת, מפוארת.
הפאר הוא ריבוי גוונים. יצירה צבעונית מפוארת מבוססת על צבעי יסוד. בלעדיהם לא תיווצר מניפת צבעים. צבעי היסוד הם צבעים נקיים, לא מעורבים. הפאר נוטל ממד אחד מכל צבע יסוד, ומחבר את כולם ליצירה מושלמת רבת-ממדים.
החסד והגבורה, האיש והאישה, הם יצירה עצמית. נבדלת. כך הם נולדו: "זכר ונקבה ברא אותם". ההתחברות שלהם יחד, במיזוג הנכון, מרכיבה יצירה צבעונית חדשה – "תפארת… לשבת בית". נולד כאן משהו חדש. עולם חדש נוצר, והוא קם על בסיס שני העולמות השונים שמרכיבים אותו – חסד וגבורה. הוא והיא.
יש כאן עיקרון עמוק מאוד במסלול אל הזוגיות: כשם שהתפארת מורכבת משתי מידות נפרדות – חסד וגבורה, כך לכל אחד מבני הזוג צריך להיות עצמו הפרטי, שכולל את הדעות שלו, את התחושות שלו, את הרצונות שלו… תנאי חובה לזוגיות מאוחדת הוא שלכל אחד מבני הזוג יש 'עצמי' שלו הכולל רצונות, רגשות ומחשבות.
החיבור שנוצר איננו רק חיבור בין שונים אלא חיבור בין הפכים, כפי שמידות החסד והגבורה הן מידות הופכיות. הניגודיות הזאת עולה מהפסוק "אעשה לו עזר כנגדו". הפרשנים תוהים על התפקיד שהבורא מייעד לאישה: עזרה או ניגוד? רש"י מפרק את הקונפליקט בהתאם למעשי הבעל: אם האדם זכה – אשתו תהא לו לעזר, ואם חלילה לא זכה – תעמוד כנגדו להילחם. למעשה, הקונפליקט עמוק ורחב הרבה יותר מהנראה ממבט ראשון. רבי שניאור זלמן מליאדי, האדמו"ר הזקן, הביא בספרו "תורה אור" הסבר נוסף לפסוק: אעשה לו עזר מתוך ה'נגדו'. כלומר, הניגוד יהווה את ההשלמה. פירוש זה ממחיש גם הוא כי הזוגיות המיטבית מבוססת על שניים שלכל אחד מהם יש עולם פרטי הנבדל מעולמו של רעהו, והם משלימים זה את זה.
כפי שהוסבר, בקיומם של ניגודים טמון פוטנציאל למחלוקת, אבל אין הכרח שהפוטנציאל הזה יתממש: חיבור נכון של הניגודים באמצעות מידת התפארת יביא להתאחדות וליצירת זהות חדשה, שמאחדת את שני בני הזוג ומגלה בהם עומק חדש.
קיום מלא של מרחב אישי עצמי של כל אחד מבני הזוג הוא תנאי להגעה להתאחדות פנימית עמוקה ביניהם ביופי (תפארת) שלא יכול להיות כדוגמתו בבדידות.
דיבורים על מרחב פרטי עשויים להיות בעייתיים כאשר הם נובעים מקונפליקט זוגי. הם עשויים להעיד שבתוך הזוגיות יש שני אנשים שחיים לבד. אמירות כגון "זה שלי וזה שלו", "מה אכפת לי מה קורה איתו" ואפילו: "אם אין אני לי מי לי" הן עדות לקושי ולקיומו של חסר במקום האישי-הפרטי. במילים אחרות: חוסר אמון במקום הפרטי מביא למאבקים סמויים וגלויים ולניסיונות הגנה במרחב הזוגי.
לעומת זאת, כאשר קיים מרחב פרטי בריא ובוגר, כל אחד מבני הזוג מאמין בעצמו, בעיסוקו ובדעותיו, ונותן מקום של כבוד למרחב הפרטי של בן זוגו, אזי יכולה להיווצר מידת התפארת, שהיא האתגר האמיתי של הזוגיות: "והיו לבשר אחד". המיזוג הגופני 'בשר אחד' הוא דימוי למיזוג הנפשי שבו מתאחדים המרחבים הפרטיים של שני בני הזוג.
המרחב המשותף מכיל, כאמור, את שני המרחבים הפרטיים ואת פירות הדינאמיקה של הקשר ביניהם, והוא עשוי להתאפיין באמירות דוגמת "זו פינת העבודה שלי אבל בוודאי גם שלך. חשוב לך שאעבוד ואצליח, הרי ההצלחה שלי היא גם ההצלחה שלך". "הכסף שאני מרוויח הוא שלנו", "השליחות שאני עושה היא המימוש של שנינו" וכדומה. מובן שיש חלוקת משאבים, תחומים ותפקידים, וכל אחד מבני הזוג מופקד על תחומו, אבל מה שקורה אצל כל אחד, בחלק שלו, שייך במלואו גם לבן זוגו. הדבר נוגע לו ביותר.
זו מהות אחת, והיא מפוארת.
