תשובה: מבואר בשולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת ספר תורה סימן קמג סעיף ד, שאם נמצא טעות בספר תורה בשעת קריאה, מוציאין ספר תורה אחרת, ומתחילים ממקום שנמצא הטעות, ומשלימים הקורים על אותם שקראו במוטעה. ואם נמצא טעות באמצע קריאת הקורא, גומר קריאתו בספר הכשר, ומברך לאחריה, ואינו חוזר לברך לפניה.
וכתב הרמ"א, שאם כבר קראו עמו ג' פסוקים ואפשר להפסיק, פוסקים שם, ומברך אחריה ומשלימים המנין בספר תורה האחר שמוציאין. ומה שמוציאין אחר, דוקא שנמצא טעות גמור, אבל משום חסירות ויתרות אין להוציא אחר, שאין ספרי תורה שלנו מדוייקים כל כך שנאמר שהאחרת יהיה יותר כשר.
ובשעת הדחק, שאין לצבור רק ספר תורה פסול ואין שם מי שיכול לתקנו, יש אומרים שיש לקרות בו בצבור ולברך עליו ויש פוסלין. ויש להכריע על כל פנים שאם ישנו בספר תורה זה חומש אחד שלם בלא טעות, יש להקל לקרות באותו חומש, אף על פי שיש טעות באחרים.
וביאור 'חסרות ויתרות' ביאר במשנה ברורה, שהוא כגון ווי"ן או יודי"ן מלאים או חסרים שלא נשתנה בהם הענין והמבטא כגון במקום שהיה צריך לכתוב אבותינו מלא וי"ו ונמצא חסר או להיפוך וכן במקום שהיה צריך לכתוב מלא ביו"ד שימושית ונמצא חסר או להיפוך.
אבל טעות שנשתנה במבטא אף שלא נשתנה הענין כגון כבש שהיה כתוב במקום כשב או שלמה שמלה צריך להוציא אחרת וכן ה"ה אם כתב מגרשיהן במקום מגרשיהם שהרי ישנו שינוי לשון וכן אם כתב רחבה במקום רחבו צריך להוציא אחרת אף על פי שנוכל לקרות בחולם כמו אהלה וכן בפסוק והנה תומים בבטנה אם כתב תומים מלא באלף תאומים, אף על פי שהענין אחד צריך להוציא אחרת שהרי נרגש במבטא וכן בתיבת ונחנו מה אם כתב ואנחנו מה. והוא הדין אם נשתנה הענין על ידי זה אף על פי שלא נשתנה במבטא כגון בתיבת 'ונמצה דמו' כתב 'ונמצא דמו', או בתיבת 'מאן יבמי' שהוא שרש מיאון כתב 'מאין' ביו"ד וכן כל כיוצא בזה צריך להוציא אחרת.
וגדר 'טעות גמור' שיש להוציא ספר תורה אחר בשבילו, ביאר שם בארוכה אות כה, כגון שהיה חסר או יתר תיבה או אות אחת או שהיה קרי במקום כתיב או פתוחה במקום סתומה או להיפוך וכן אם כתב פתוחה או סתומה במקום שאין צריך או שחיסרה בכל אלו צריך להוציא אחרת, והוא הדין אם נמצא שתי תיבות שלא הרחיק כראוי עד שתינוק שלא חכים ולא טיפש קורא כתיבה אחת, או להיפוך שהרחיק באמצע התיבה עד שנראה לתינוק האמור כשתי תיבות, או 'כדרלעמר' 'פדהצור' וכהנה שמקובל בידנו שתיבה אחת היא, אם נמצא בשתי שיטות צריך להוציא אחרת.
אמנם אותיות ותיבות שנמחקו קצת אם רישומן ניכר שתינוק שלא חכים ולא טיפש יכול לקרותן אין צריך להוציא אחרת ואפילו לכתחלה מותר, אבל אם הוסר הדיו השחור ונשאר מראה אדמדם הוי שינוי מראה ופסול, ובפרט לענין להוציא אחרת בודאי אין להחמיר בזה.
ואם נקרעו התפירות שבין יריעה ליריעה אפילו נקרע הרוב ועדיין מחוברת בחמש או בשש תפירות של קיימא כשר אבל בפחות מזה יש להוציא אחרת. וכן אם בשעת הקריאה נמצא אות אחד דבוק לחבירו אם הדביקות הוא בכל אורך האות או שנשתנה צורת האות על ידי הדביקות או שטעה וכתב דל"ת במקום רי"ש וכיוצא בזה בכל אלו דינם כטעות גמור שצריך להוציא אחרת ואפילו אם על ידי דבוק זה לא נתקלקל אות השורש רק אות השימוש כגון אות ו' או י' המשמשת אם אין שם דבק באורך האות רק מעט ולא נשתנה צורת האותיות וניכרים היטב לכתחלה אין להוציא ספר תורה זו לקרות בה כל זמן שלא גררו הדבק.
ואם לא נודע והוציאו ספר תורה ונמצא בשעת קריאה, אם הדביקות בסוף האות שאם יגררו הדבק לבד יהיה חוזר להכשרו אזי בחול שאפשר לגרר ונקל לעשותו אף בשעת קריאה יש לגרר ויקרא להלן ואם אין שם מי שיכול לגרר בקל ובלי הפסד וקלקול ויש טורח צבור לחזור אחר מי שיגרור במתון, או אם אירע בשבת שאי אפשר לגרור מותר לקרות בו כך.
העולה מן האמור: שאם מדובר בטעות באותיות 'חסרות ויתרות' שבשינוי שלהן לא משתנה העניין או המבטא, אזי הספר תורה כשר ולא צריך להוציא ספר תורה אחר (כי ספרי תורה שלנו אינם מדוייקים כל כך עד כדי שנאמר שמה שיוציאו במקומו יהיה כשר יותר מבחינה זו). אמנם אם משתנה העניין או המבטא, יש להוציא ספר תורה אחר.
