עצם העניין של חיפוש התענוג אינו שלילי, כמובן וגם פשוט שכך ברא הקב"ה את האדם. אלא שצריכים לראות מאיפה הכל מתחיל.
וכדי להבין זאת, אקדים בתחילה את הסיפור המסופר בפרשת בראשית, אל הכישלון האנושי הראשון – חטא אדם וחוה באכילתם מעץ הדעת.
אדם וחוה היו בגן עדן. היה להם הכול ולא חסַר להם מאומה, אבל הנחש 'צייר' להם ציור דמיוני שלפיו אם רק יאכלו מעץ הדעת – יוכלו להגיע למעלות נפלאות: "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע".
התוצאה העגומה לא איחרה לבוא: שאיפת השלמות הובילה אותם ואת העולם להפך השמחה, למיתה ולעצבות: "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים", "בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ".
מסיפור זה ניתן ללמוד הוראה מעשית לחיי היום יום של יהודי, מתוך ההנחה הפשוטה שהתורה היא מלשון הוראה. ומזה שהתורה מספרת לנו על זה, זוהי הוכחה פשוטה, שהיא רוצה שנלמד מזה הוראה בעבודת ה' שלנו.
האדם מחפש תענוג, שלמות ושמחה, אבל כאשר החיפוש נובע מתוך התרכזות ו'ישות' ולא מתוך 'ביטול' לרצון ה', הרי במקום לעלות ולהתעלות – קורה בדיוק ההפך: הוא נופל לעצבות.
חיפוש שלמות עצמית – שהמרכז שלה הוא 'אני' והמחשבה "מגיע לי יותר" – מביא את האדם לנפילות. ה'ישות' מנתקת את האדם מהבורא, וממילא גם מסביבתו וגם מעצמו. ה'ישות' היא מקור המשברים, והשחרור ממנה הכרחי כי כל עוד אחוזים בה, היא מונעת את ההגעה לשמחה אמיתית.
לפי אחת הדעות עץ הדעת היה גפן, שמפרייה מייצרים יין המשמח לבב אנוש; ואילו המתינו אדם וחוה שלוש שעות בלבד (זמן כניסת השבת) היו יכולים לאכול מהעץ בעשיית קידוש על היין ולהגיע לשלמות של שמחה. ואולם מאחר שהיו מרוכזים בעצמם וברצונות שלהם, לא השכילו להמתין והביאו את העולם למשבר הראשון שלו.
יש להדגיש: הרצון של האדם להגיע לשלמות ותענוג אינו דבר שלילי. התענוג הוא כוח נפלא הקיים באדם, הוא מהות חייו, וכביטוי המובא בחסידות "אין למעלה מעונג". אדם שאין לו תענוג בחייו, משהו בעוצמת החיים שלו חסר. גם השאיפה להתעלות למדרגה רוחנית נעלית יותר היא מצוינת.
הבעיה מתעוררת כאשר חושבים שהרצון לטוב יכול להתממש על ידי כלי ולבוש, המנוגד לציווי האלוקי, כאשר מדמיינים שהתענוג בחיים יכול להיווצר ולהופיע בדרך עצמאית, שאינה על פי רצון ה'.
כאשר האדם מחפש להתענג מדברים שאינם מקדמים אותו בעבודת השם ואף גרוע מכך – הם נגד רצון ה', הרצון שיהיה טוב – רצון חיובי מצד עצמו – מתלבש בלבושים מלוכלכים.
אם כן, השאלה שנכון שהאדם צריך לשאול את עצמו היא: האם אני מבטא נכון את הרצון הפנימי לעונג, שלמות ושמחה?
כאשר האדם מפסיק לרצות את הלבוש השלילי הכולל בתוכו כל דבר שהוא נגד רצון ה', ומעוניין רק בלבוש שמקרב אותו לה', הוא מגלה את משמעותו הפנימית של התענוג שבתוכו, המתבטא רק בענייני קדושה ומתנער לגמרי מהלבוש השלילי החיצוני.
בחסידות מוסבר כי חטא עץ הדעת הוא חטא בכוח הדעת. דעת – כמובא בתניא – היא מלשון התקשרות והתחברות. ובשפה שלנו: ה'דעת' של האדם היא המקום שאיתו הוא מזדהה ואליו הוא מרגיש שייכות.
הנפילה של אדם וחוה שגרמה להם לפעול כנגד רצון ה' נבעה בשורשה מהזדהות לא נכונה שנוצרה בתודעתם. הם הרגישו מעט את עצמם ושכחו את המציאות האמיתית האלוקית.
כל אחד צריך להעמיד ולשאול את עצמו, איפה ה"אני" אמיתי שלי. איפה מונח התענוג שלי. האם הוא מתבטא בתוך התענוגים החומריים והמאוסים של העולם, או שהוא עומד במקום החיובי והנצחי – של התורה והמצוות.
ובזה מובן המענה לשאלתך – גם ההתמסרות והקבלת עול לא סותרת בכלל את הנקודה של תענוג. כי התענוג הוא כוח שברא הקב"ה באדם, והוא אחד מהדרכים הכי טובות שמביאים את האדם לידי שלימות עצמית.
אך האדם צריך לשאול את עצמו, האם התענוג שלו הוא מגיע ממקום חיובי, או שהוא מגיע ממקומות אחרים.
אם התענוג מבוסס על קיום התורה והמצוות. על ביטול, על ענווה, אזי ברור שזה יוביל את האדם למקום חיובי.
וכשנעמיד את עצמנו נכון, באופן גאולתי ומשוחרר מכל ה'לבושים' שאינם כדבעי, כפי הראוי לזמן הגאולה, זה ישפיע על כל החיים שלנו, וכך נחיה באופן הטוב ביותר לקראת הגאולה האמיתית והשלימה.
