נושא:

חינוך

מאיזה גיל נחשב שילד הגיע לגיל חינוך לגבי הצורך לחנך אותו במצוות?

בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם יש חיוב לחנך ילד ואן כן מאיזה גיל ומה מקור החיוב. ב) מי חייב לחנך רק האב או גם האם, והאם גם כאשר הקטן עושה את האיסור להנאתו יש להפריש אותו מכך, או רק שאנו יש לנו לחנכו בדבר כל עוד אינו עושה זאת מעצמו להנאתו.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שמג סעיף א, שילד קטן העובר על דברי תורה לצורך הנאתו בלבד, כמו למשל אם הוא אוכל נבלות, או שמחלל שבת לצורך עצמו, אין בית דין מצווים להפריש אותו.
אבל אם הוא עושה את האיסור בשביל גדול, צריך הוא למחות בו מדברי סופרים כמבואר בסימן שלד. ואם הוא דבר שמתפרסם לרבים, ויש לחשוש שמא יטעו השומעים לומר שדבר זה הוא מותר בשבת, צריך למחות בו – אף על פי שהוא עושה זאת לדעת עצמו, כמו למשל אם הילד הקטן תוקע בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת, שהקול נשמע לרבים והם הרי אינם יודעים שזהו מתקיעת ילד קטן, ועל כן למרות שהילד הקטן עושה תקיעה זו לצורך הנאתו בלבד, ואינו עושה זאת לאיזה צורך גדול וכיוצא בזה, מכל מקום מאחר ויבאו אנשים לטעות ולומר שתוקעים בשופר גם כאשר ראש השנה חל בשבת צריך למחות בו ולהפריש אותו מכך.
ואמנם אביו של הקטן, מכיון שהוא מצווה מדברי סופרים לחנך את בנו או בתו – אפילו במצוות עשה משהגיעו לחינוך, כל שכן שמחוייב מדברי סופרים לגעור בהם ולהפריש אותם מלעבור על איסור לא תעשה, ואפילו על איסור של דברי סופרים. ואם אינו מפריש אותם מאיסור של תורה, צריכים הבית דין למחות בידו, אבל אם אינו מפריש אותם מאיסור מדברי סופרים, אין צריכים בית דין למחות בו.
והנה שיעור גיל החינוך במצוות עשה, הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו – בכל דבר לפי ענייניו, כמו למשל ילד קטן שכבר יודע מעניין שבת, חייב לשמוע קידוש והבדלה, וכן ילד קטן שיודע להתעטף כהלכה חייב בציצית, כמבואר בסימן יז, וכן כל כיוצא בזה בשאר כל המצוות – בין במצות עשה של תורה בין במצוות של דברי סופרים.
אבל שיעור גיל החינוך במצוות לא תעשה – בין של תורה בין מדברי סופרים, הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה, כלומר כל תינוק שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות או לאכול. אבל תינוק שאינו בר הבנה כלל, אין אביו מצווה למנוע אותו בעל כורחו מלאכול מאכלות אסורות או מלחלל שבת, – אפילו כאשר מדובר באיסור של תורה, כיון שאינו מבין כלל את העניין שמונעו ומפרישו ממנו. למשל אם הילד הקטן הוא כהן, אינו צריך להוציאו מבית שהטומאה בתוכו, – אלא אם כן הוא בר הבנה בעניין טומאה וטהרה, שאזי אביו מצווה להוציאו.
ומצוות חכמים לעניין חינוך הבנים הוא דוקא על הגברים, אבל אמו אינה מצווה כלל לחנך את בניה, – בין במצות עשה בין במצוות לא תעשה.
וכל זה לענין להפרישו מאיסורים, אבל לתת לו איסור בידיים, אסור לכל אדם מן התורה – אפילו אם מדובר בילד קטן מאוד – שאינו בר הבנה כלל. ולמדו זאת חכמים מהפסוק 'לא תאכלום' שפירשו חכמים לא תאכילום לקטנים. ואפילו דברים האסורים מדברי סופרים אסור להאכילם, אפילו אם הם צריכים לכך, ואפילו אם הוא חולה – כל שאין בו סכנה, כמו שאסור בגדול. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, אפילו בדברים האסורים משום שבות.
[ואמנם כל זה מעיקר הדין, וכיום ישנם מנהגים בקהילות שונות, במצוות שונות, שמתחילים לחנך את הקטנים כבר מגיל קטן ביותר, – אף לפני שהגיע לגיל חינוך כמחויב על פי הלכה. וכל אחד יעשה בזה כפי מנהגו].
העולה מהאמור: לגיל חינוך אין זמן קבוע, אלא הוא משתנה מילד לילד לפי רמת חכמתו והבנתו. ואמנם ההגדרה המחייבת את החינוך – משתנה בין מצוות עשה למצוות לא תעשה: במצוות עשה הוא מהזמן שיודע את המובן הטכני של המצווה, כמו שיודע מעניין השבת, או שיודע להתעטף בציצית. וכיוצא בזה. ובמצוות לא תעשה, הוא כבר מהזמן שהוא ביכולת הבנה כאשר אומרים לו שדבר מסויים אסור לעשותו. (ויותר, וכל אחד יעשה לפי מנהגו).יש קהילות שנהגו בדברים מסוימים לחנך מגיל קטן

מקורות