על פי המבואר בחסידות, ניתן להבחין בארבעה שלבים בהתפתחות:
שלב העיבור – שלב בסיסי בהתהוות ובגדילה הגופנית שיש לו גם משמעויות נפשיות וחינוכיות.
שלב היניקה – מהלידה עד גיל שנתיים לערך.
שלב החינוך (הגדלות הראשונה) – מגיל שלוש ועד גיל מצוות.
שלב ההתבגרות (הגדלות השנייה) – מגיל מצוות ועד גיל עשרים.
חשוב שההורה יהיה קשוב לשלבי ההתפתחות של הילד, יכיר את המאפיינים הייחודיים של כל שלב ובכל אחד מהם ידאג לתת לילד את המענה ההורי המתאים.
הילד שלכם, כפי שנראה משאלתכם, הוא עדיין בשלב הנקרא שלב היניקה, וצריכים לשים לב אם אנחנו אכן מתנהגים כמו שצריך איתו, בשלב הזה
במאמרי החסידות מובא שהחלב הניתן לתינוק הוא בחינת החסדים. החלב שהתינוק יונק מגדיל את גופו הגשמי, והחסד והאהבה המסומלים בחלב, מגדילים ומפתחים בצורה בריאה את נפשו.
ובמילים פשוטות: בזמן זה התינוק זקוק מאוד לחום ולאהבה, לקרבה ולנתינה, ללא ביקורתיות וגבולות. זהו המזון הנפשי היחיד שיש לתת לתינוק בתקופה זו (אשר נמשכת עד גיל שנתיים לפחות, בין שהתינוק ממשיך לינוק ובין שאיננו יונק).
כשם שההנקה כפשוטה נעשית על ידי האם, כך, מטבע הדברים, הנתינה ההורית המבטאת קרבה, חום ואהבה, תלויה יותר באם, אף שמבחינה עקרונית התפקיד מוטל בתקופה זו גם על האב.
ככל שתחושת התינוק שממלאים את כל צרכיו באהבה תהיה ברורה יותר, יהיה לו קל יותר לשמור על גבולות ולהתחנך למותר ולאסור בהגיעו לגיל המתאים לכך.
תארו לעצמכם תינוק בן שנה הצורח ובוכה לאוכל, והוריו מחליטים שעליהם 'לחנכו' שזו איננה הדרך לבקש אוכל, ובצרחות ובכיות הוא לא ישיג את מבוקשו. כל בר-דעת מבין שבגיל כזה יש למלא את צרכיו הבסיסיים למזון מבלי לנסות לחנך אותו להתאפק, להמתין בסבלנות, להיות מנומס ולחדול מלצרוח.
כשם שהדבר נכון במזון כפשוטו, כך הוא בשאר צרכיו ורצונותיו. זה לא הגיל לפתח אצלו כושר עמידה. אומנם יש לנסות להקנות לו הרגלים נכונים, אך העיקר כאן הוא הנתינה וההשפעה ולא הגבלת הנתינה או שלילתה.
התינוק בן השנה זורק את הצלחת על הרצפה? תוכלו להחליט שזה לא מפריע לכם, אבל אם הדבר מפריע לכם תוכלו לפעול בדרכים אחרות, למשל: תוכלו לשבת לידו ולשמור על הצלחת ברוגע או להגיש לו את מזונו בצלחת חד-פעמית וכדומה, אך בשום אופן אל תנסו לחנך אותו בביקורת ובגערות. בשלב הזה הוא איננו מסוגל להבין אותם, והוא עלול לחוות אותם כדחייתו.
גם קיום המצוות וההלכות בגיל הזה צריך להיות עטוף באהבה ובתחושת כיף ולא מתוך הצבת גבולות והרחקה. חשוב לכם שהתינוק לא יאכל מעדן חלבי אחרי שאכל קציצה בשרית? תעלימו ממנו את המעדן ותשתדלו שהוא לא יראה אותו כלל. אל תציבו אותו בסיטואציה שבה ירגיש שלוקחים ממנו משהו מבלי שהוא יכול להבין מדוע עושים זאת ולשם מה. עדיין אל תלמדו אותו 'אתכפייא'. ככל שיפחתו ההזדמנויות שבהן ישמע 'לא' בגיל הזה, כן ייטב.
ומה עושים אם הנתינה והאהבה שלנו אינן משביעות את רצונו והוא דורש עוד ועוד? מגבירים אותן עד שהתינוק ירגיש שהוא מקבל את כל צרכיו, הגשמיים והנפשיים. כשם שאם הוא רעב יש להאכיל אותו עד שישבע, כך אם הוא רעב לתשומת לב יש להעניק לו אותה עד שיסופק.
יש לזכור: 'חוסר' משלימים בהשפעה ונתינה ולא בהגברת החסר ומניעה. כלל זה נכון וחשוב גם אצל מבוגרים יותר, אלא שאצלם יש מקרים שבהם נצרכות התאפקות ובלימת הרצונות, ואילו אצל תינוק בגיל הזה אין להן מקום כלל, ומילוי כל צרכיו צריך להיעשות ללא שום תנאים.
גם במקרים שבהם תשומת הלב שהתינוק תובע נראית להורים מוגזמת, לדוגמה: הוא לא מסוגל להירדם מבלי שאבא או אימא ישבו לידו זמן רב, מומלץ להימנע מלעשות צעדים 'דרסטיים' (למשל: להשאירו לבדו צורח זמן ממושך). תגובה כזו, אף על פי שלידתה בשאיפה להיטיב עם התינוק, למנוע ממנו 'פינוק' יתר ולהעמידו על רגליו, יוצרת בתודעה הילדותית תחושת חוסר – יש לו צורך נפשי, והצורך הזה אינו זוכה להתמלא.
לכל גיל המאפיינים שלו. תינוק בגיל הזה צריך להרגיש שממלאים כל צרכיו ולא שוללים את רצונותיו. החינוך לגבולות, לבלימה ולעמידה על הרגליים, יבוא רק בשלב הבא. אסור להקדים את המאוחר. בכל שלב משלבי ההתפתחות יש לפעול בדרכים המתאימות לו. כדי שיהיה אפשר להגביל משהו ולאזן אותו, צריך לתת לו קודם להתפתח ולגדול. הגבלה לפני הזמן יוצרת תחושה שהקיום והגדילה הבסיסית של ה'אני' מחייבים מאבק, ובלעדיו – לא יושגו.
ואם בכל זאת ההורים חשים שהתינוק צריך לרכוש הרגלים אחרים, נכונים יותר? מותר להם להקנותם לו, אבל – במתינות, לאט-לאט, בסבלנות ובאהבה.
בזמן העיבור העובר לא מסוגל לתקשר עם סביבתו החיצונית. לאחר שנולד ומתחיל לינוק, הוא מתחיל לפתח אט-אט יחס לסביבתו ולזולתו. הוא לומד להכיר את העולם שמחוצה לו ומתחיל לפתח כלפיו יחס ורגשות. הדרך שבה 'יתפוס' התינוק את היחס הסביבתי, תלויה בעיקר בהוריו, שהם ה'סביבה' העיקרית שלו בתקופה זו.
אם הוא יקבל יחס של אהבה ומתיקות, הוא יפנים שהמציאות שסביבו חיובית ומעניקה, ואם מקטנות הוא יקבל ביקורתיות והקפדה על גבולות, הוא יפנים שה'חוץ' הוא דבר מאיים ומגביל. ומאחר שתוטבע בו התחושה שרצונותיו וצרכיו אינם מתמלאים, גם כשיגדל הוא יחיה בפחד תמידי מפני החוסר ויהיה נתון במאבק תמידי בניסיון להגן על עצמו מפני האפשרות שצרכיו לא יתמלאו.
רואים במוחש שמי שהרגיש בקטנותו שהוריו דואגים למילוי כל צרכיו הגשמיים והנפשיים, כשיגדל יהיה לו קל יותר לקנות רגיעה וביטחון שלם בקב"ה שישלים את כל צרכיו.
