בכדי לענות על כך יש לדון בפרטים הבאים: א) האם איסור בישול קיים במלח, והאם זה משנה האם המלח עבר כבר בעבר תהליך בישול. ב) האם יש הבדל בין בישול לקלייה, והאם זה משנה לאיזה צורך עושה כן – לאכילה או לרפואה.
ראשית יש להביא את המבואר בשולחן ערוך הרב בסימן שיח סעיף יא, שתבשיל יבש שאין בו רוטב כלל אין בו בישול אחר בישול אם נתבשל כבר כל צרכו, ואפילו נצטנן לגמרי ומותר אפילו לשרותו בכלי ראשון רותח בכדי שיהא נימוח שם – ויהיה דבר לח.
ובפסקי הסידור 'הלכתא רבתא לשבתא' כתב, שאף על פי שאין בישול אחר בישול בדבר יבש, מכל מקום אם חוזר ונמחה ממנו קצת יש בו משום בישול אחר בישול בלחלוחית המחוי – אם היד סולדת בו. ולכן צריך ליזהר מאד שלא לחמם בשר או עופות צלויים או מבושלים, אם יתחמם המוהל הנמחה מהם – עד שהיד סולדת בו, משום איסור סקילה וכרת.
והנה בעניין ההגדרה של 'לחלוחית' לגבי בישול בשבת. מבואר בספר שבת כהלכה פרק ג, ג, שמדיוק לשון רבינו "אין בו רוטב כלל" מובן, שכבר בלחות של 'טופח על מנת להטפיח' נחשב דבר לח (ומה שכתב בקצות השולחן שאפילו בפחות צריך עיון אם להחשיבו כלחות, נוטה להקל בזה, כי אם כן, אין לדבר סוף). אמנם בפסקי תשובות שם מביא שמנהג העולם להקל כל שלא ניכר הלחות, ומתיר בקוגלים וכדומה להחשיבם כדבר יבש – אף כאשר יש בהם טופח על מנת להטפיח. ובילקוט יוסף שם מביא שיש להקל כל עוד עיקר התבשיל הוא דבר יבש, וכמו דגים עם רוטב.
ואמנם השיטה הרווחות בזה מובנת יותר, מאחר ובפשטות ה'מוהל' המדובר צריך שיהיה על כל פנים בעל חשיבות ומשמעות 'טפלה' לגבי האדם כדבר לח, וכמו מוהל של בשר שהוא בעל משמעות, ואדם יכול לטבל בו את הפת, ולכן למרות שהוא מועט וטפל, על כל פנים הוא בעל משמעות וחשיבות (רק לא עיקרית). אבל לחלוחית של טופח שאינה חשובה ובעל משמעות לגבי האדם אפילו כדבר טפל, (וכמו לחות השמן שמעל הקוגל וכדומה), קשה לומר שישנו בזה גדר בישול.
והראיה לכך, היא שפוסקים האמורים בשיטת חב"ד שכבר מטופח ישנו בעיה, כעין סותרים את עצמם בנוגע למה שמביאים בעניין כוס שעירו בה ממיחם, שכאשר רוצים שוב לערות בה, מספיק לנערה, ואף שנשאר בה טיפות, אין הם חשובים, שלכאורה מדוע לא הוזכר בזה על כל פנים ברמז – גם כן הכלל האמור, שאם ישנם בטיפות לחות של טופח על מנת להטפיח, אסור לערות עליהם מחשש האמור, שהרי זה לח שנצטנן (ומכל שכן מדבר יבש שנימוח), ואם כן נכנסים להגדרה של טיפות ללא חשיבות, אם כן הוא הדין בנידון דידן, בלחות שעל גבי מאכל ללא חשיבות ומשמעות לגבי האדם, וצריך עיון.
ויש לדון האם המוהל הנמחה ממנו הוא רק אם נמחה ממה שעל גביו (כמו משומן וציר הקרוש על גביו), או אפילו אם בשעת הבישול יוצא מוהל מתוכו. שבת כהלכה שם הערה ח. מדייק ממה שכתב רבינו בסעיף יז "שאף שהבשר אינו מתבשל, מכל מקום הלחלוחית שעליו מתבשל". וכן כתב בקצות השולחן שם.
[כמו כן יש לעיין, האם גדר דבר הנימוח הוא רק דבר שבעיקרו נהפך לנוזל על ידי חימום, וכמו סוכר. או אפילו דבר שבחימומו בפני עצמו רק יתייבש יותר ויהפוך לגוש חרוך, אך לא יהפך לנוזל אלא אם כן יתערב במים, וכמו קפה. ובפשטות אף זה יחשב כדבר הנימוח, כי אין משנה מה גרם לו להיות נוזל. ולפי זה נצטרך לחלק בזה עצמו, שהרי לחם גם נימוח ברותחים ויכול להיות ממוסמס ממש. שזה עדיין לא בעצמותו ממש כמו בקפה נמס, אלא רק שמתפרר דק דק ביותר].
והנה בנוגע לבישול דבר יבש (שאינו נמחה) – שכבר נתבשל פעם אחת מבואר שם בסעיף יג, שתבשיל יבש שאין בו רוטב כלל אין בו בישול אחר בישול אם נתבשל כבר כל צרכו, ואפילו נצטנן לגמרי, ומותר אפילו לשרותו בכלי ראשון רותח.
ולעניין אפיה לאחר בישול, או בישול לאחר אפיה כתב שם, שיש מי שאומר, שאע"פ שאין בישול אחר בישול בדבר יבש, מכל מקום יש בישול אחר אפייה או צלייה, שהאפוי או הצלוי – אם נתנו אפילו בעודו רותח בתוך כלי ראשון שהיד סולדת בו, חייב. אך לדברי הכל אין אפיה וצליה אחר אפיה וצליה, ודבר האפוי או צלוי מותר ליתנו סמוך לאש – אפילו נצטנן כבר לגמרי.
והנה לפי הסברא שיש בישול אחר אפיה וצליה, אזי יש גם כן אפיה וצליה אחר בישול, דהיינו שכל דבר המבושל אסור ליתנו בלא רוטב סמוך לאש במקום שיכול להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו. ולפי סברא זו, יש להחמיר גם בכלי שני מדברי סופרים (כי נראה כמבשל). ולפי זה צריך ליזהר שלא לתת פת אפויה אפילו בקערה שהיא כלי שני כל זמן שהיד סולדת בו.
אבל יש מתירים לגמרי בדבר אפוי וצלוי – אפילו צוננים, שמותר לתת אותם אפילו בתוך כלי ראשון רותח, מפני שאין בישול אפילו אחר אפייה וצלייה.
ונהגו ליזהר לכתחילה כמו הסברא הראשונה, שלא לתת פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו, אבל בדיעבד יש להתיר אפילו בכלי ראשון כסברא האחרונה.
העולה מהאמור: מאחר ואין בישול אחר בישול מותר לחמם מלח בשבת כי הוא כבר עבר במפעל תהליך בישול. ואף שיש להחמיר בקלייה לאחר בישול, מכל מקום כאן יהיה מותר לצורך חולה שאין בו סכנה מאחר וכל גופו כואב מכך. ובפרט אם כבר קלו מלח זה לפני שבת פעם אחת. (ויניח את המלח בהפסק איזה כלי ולא ישירות על הפלטה).
