בשיחה מיוחדת, המודפסת בליקוטי שיחות חלק ל', שיחה לפרשת בראשית, מביא הרבי ביאור נפלא בכל העניין של התורה שבכתב והתורה שבעל פה, ודן שם באריכות בכל הנושא, בסיבה שהתורה ניתנה באופן זה, וכן בהסבר מפורט מדוע כך דווקא היה צריך להיות הסדר.
ולהלן אביא מקצת מן הביאור, ויש לעיין שם באריכות, ולראות את הביאור מבפנים.
בתחילה מקדים את המובא בדברי השל"ה, ששני המאורות – השמש והירח – (כפי שהם בתורה) הן תושב"כ ותושבע"פ, וכמרומז גם במדרש עה"פ ויהי שם עם ה' מ' יום ומ' לילה, "מנין הי' יודע משה אימתי יום אלא כשהקב"ה הי' מלמדו תורה בכתב הי' יודע שהוא יום וכשהי' מלמדו על פה משנה ותלמוד הי' יודע שהוא לילה".
"וטעם הדבר שתושבע"פ נקראת "המאור הקטן", כי "תורה שבע"פ היא המקבלת מתושב"כ וכמו שאמר בגמ' מנלן דכתיב כו' או מנה"מ דאמר קרא כו'", כמו הלבנה המקבלת אור מהשמש [וגם ה"דברים שגזרו חכמים ונביאים שבכל דור ודור" וכיו"ב, הרי גם הם יסודם בכתוב "ושמרתם את משמרתי — עשו משמרת למשמרתי" — "לעשות סייג לתורה כמו ששמעו ממשה בפירוש", היינו קיום הוראת משה בתושב"כ לעשות סייג לתורה."
ומבאר שם הרבי, בהקבלה נפלאה לשני המאורות הגדולים, השמש והירח, שנבראו בתחילה באופן כזה ששניהם היו שווים בגודלם, ורק לאחר מכן נתמעטה הלבנה, שכן הוא גם במהות העניין של התורה שבכתב והתורה שבעל פה.
ומבאר, "שזה שתושבע"פ היא "מקבל" מתושב"כ, הוא רק מצד בני ישראל, מקבלי התורה, שההלכות והציוויים שבתושבע"פ ניתנו להם ללמוד מתושב"כ ע"י י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן וכיו"ב [ומה גם "הגזירות והתקנות והמנהגות" שעשאום חכמים סייג לתורה כו', שבודאי תלויים בבנ"י, מקבלי התורה;]
משא"כ מצד הקב"ה, נותן התורה, אין תושבע"פ בגדר "מקבל" מתושב"כ, ושתיהן הן בגדר "מאורות הגדולים", ד"כולם ניתנו מרועה אחד" ,ובלשון הרמב"ם "כל המצות כו' בפירושן ניתנו" (מלמעלה), "ה' אומר לו המצוה [תושב"כ] ואח"כ אומר לו השם פירושה וענינה".
ובהמשך מבאר העניין בעומק יותר:
"זה שתושב"כ ותושבע"פ נקראות בשם "שמש" ו"לבנה" הוא לא רק מצד יחסם זל"ז (שתושבע"פ מקבלת מתושב"כ), אלא (גם) מפני שבתושב"כ מודגש גדר נותן התורה (שמש, משפיע), ובתושבע"פ מודגש גדר מקבלי התורה (לבנה, מקבל).
וכהחילוק בפשטות בין תושב"כ ותושבע"פ, שתושב"כ ה"ה כפי שנמסרה מסיני, בדיוק באותיותי' לא חסר ולא יתיר — שבזה מודגש שהיא תורת ה' (ואין בה תפיסת ידי אדם); משא"כ תושבע"פ גדרה הוא — הבנת האדם (דכשאינו מבין מה שלומד אינו נחשב לימוד כלל) ועד שבנ"י מחדשים בתורה, היינו שעניני תושבע"פ באים ומתגלים על ידי בנ"י.
..אמנם, חילוק זה בין תושב"כ ותושבע"פ הוא רק מצד בני ישראל, מקבלי התורה, אבל מצד הקב"ה, נותן התורה, הרי גם תושבע"פ היא תורת ה' ממש כמו תושב"כ, בלי כל חילוק ביניהן באופן נתינתן."
וזהו שהרמב"ם כותב "כל המצות שניתנו לו למשה בסיני בפירושן ניתנו שנאמר ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה תורה זו תורה שבכתב והמצוה זו פירושה וצונו לעשות התורה על פי המצוה ומצוה זו היא הנקראת תורה שבעל פה", והיינו, שהחילוק הנ"ל בין תושב"כ ותושבע"פ, נתינה או קבלה, הוא רק מצד בנ"י, אבל מצד הקב"ה ניתנו שתיהן בשווה.
ומביא הרבי מדברי אביו "שכל מה שנאמר בתושב"כ ובתושבע"פ הן בהלכה והן באגדה ובכל הספרים שחיברום חכמים צדיקים שלמדו תורה לשמה… כולם ממש אמר ה' ובאותו הלשון ממש שנאמרו כמו שהוא ממש". וכפי שמובא שם, שאפילו מה שנאמר על זה בגמרא שהדבר הוא "בדותא" הרי ה' אומר את הדבר עצמו, ואומר בדותא.
אלא שכיון שענינה של תושבע"פ הוא "פירושה" של תושב"כ, לכן, כפי שהתורה מתקבלת בנתינה למטה לבנ"י — שבהשגתם ותפיסתם הרי "פירושו" של דבר הוא למטה מעצם הדבר, וענינו רק להסביר תוכנו [וכמו רב הלומד עם תלמידו וצריך לפרש את תוכן דבריו, שה"פירוש" אינו עצם השכל הטמון בדבריו (כמו שהוא אצל הרב), אלא זהו מה שהרב מצמצם את שכלו לדרגת התלמיד כדי שהתלמיד יוכל לקבלו ולהבינו בשכלו] — הנה אז התושבע"פ היא בגדר "מקבל" מתושב"כ, וענינה הוא — "קבלת" בנ"י, ועד שגילוי תושבע"פ הוא על ידי בנ"י.
זהו הביאור בקיצור על הסיבה להבדל בין נתינת התורה שבכתב לבין נתינת התורה שבעל פה, שמצד הקב"ה עצמו הרי הם ממש אותו הדבר, וה' אחד הוא שאומר את אותה התורה באותו האופן ממש, אלא שמצד גדרי המקבלים, הרי התורה היא נחלקת לשני חלקים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ורק בהשגתם ותפיסתם של בני האדם הרי התורה שבעל פה נתפסת כפירוש של הדבר, וזה חלק מהסדר שצריך להיות, ובאמת הכל מה' אחד.
