אחד הצרכים העיקריים לבניית עולמו הפנימי של הילד ולעיצובו הוא האחדות ההורית. בספר הזוהר מובא שהחוכמה והבינה, שבתא המשפחתי מקבילות לאבא ואימא, הן "תרי רעין דלא מיתפרשין לעלמין". בתרגום חופשי: החוכמה והבינה הן שני רעים שאינם נפרדים לעולמים. מאמר זה מבטא את אחד היסודות של התפיסה ההורית המתוקנת על פי תורת הקבלה והחסידות שלפיו בין ההורים קיים קשר חברות יציב ונצחי.
האר"י ז"ל מצטט ומסביר מאמר נוסף מהזוהר על יחסי החוכמה והבינה, אשר מעמיק ומרחיב את ממדי האחדות בקשר בין ההורים: "אבא ואימא כחדא נפקין, כחדא שרין ולא מתפרדין דא מדא". התרגום: אבא ואימא יוצאים כאחד, שורים כאחד, ואינם נפרדים זה מזה.
הנקודה הראשונה באחדות ההורית הוא "כחדא נפקין" – יוצאים כאחד. הילד נולד למציאות שיש בה אבא ואימא, והם מופיעים ביחד בעולמו. האר"י ז"ל מסביר שהביטוי "כחדא נפקין" מבטא את השוויון שבין החוכמה לבינה – ובין אבא לאימא: הם יוצאים כאחד, ואין אחד קודם לרעהו. הם נמשכים מהשורש שלהם ביחד כמו שני תאומים שנולדים כאחד.
מנקודת מבטו של הילד גם אם יש הבדלי ערך אמיתיים או מדומים בין ההורים, הוא צריך לחוות אותם כשווים. הוא זקוק לחוויה שההורים שווים במעמדם. בניית התודעה של ההורים כשווים בעיני הילד מתאפשרת כאשר ההורים נוהגים זה בזה בכבוד ובהערכה אמיתית, מרגישים שווים זה לזה, ואיש מהם אינו חפץ לשנות את בן זוגו, ואינו מרגיש חוסר השלמה עם אישיותו ותכונותיו של בן זוגו. הם מקבלים זה את זה קבלה מושלמת, מבלי לנסות להתנשא.
ההפך משוויון וקבלה מושלמת הוא המקום של ביקורתיות והשפלה. אילו, על דרך משל, החוכמה והבינה היו רוצות להשפיל זו את זו, החוכמה הייתה אומרת לבינה: "אין לך מבט מלמעלה. את כל הזמן אומרת מציאות מציאות… מה קורה בשטח… שום חזון, שום גילוי של אור… כמה את מגושמת". ואילו הבינה הייתה אומרת לחוכמה: "כמה את מרחפת… כמה את לא מציאותית…", אבל מנקודת מבט של שוויון, כבוד והערכה, הן מביטות זו בזו כשוות ובהבדלים ביניהן הן רואות ביטוי לייחודיות ומקור להשלמה ולא חיסרון.
החוכמה משלימה את הבינה והבינה משלימה את החוכמה, ורק השילוב בין שתיהן יחד יוצר שכל שלם. כל המגבלות הופכות למעלות ולחלק מהשלמות. אבא ואימא שונים זה מזה בתכונות הגלויות שלהם, אבל במהותם הם שווים, וההבדלים הם סוג ייחודיות שמשלימה את ה'אני' השלם ששניהם ביחד מבטאים כהורים. הילד חווה אותם כמציאות אחת – הורים. אף על פי שיש אבא ויש אימא, ולכל אחד מהם גוף משלו, תכונות אופי משלו ותפקידים משלו, יש משהו עמוק בקשר ביניהם שמשדר לילד שוויון.
התכונה "כחדא נפקין", הבאה לידי ביטוי בכבוד ובקבלה ההדדית של ההורים, בונה בתודעת הילד את הבסיס שיאפשר לו לקבל את עצמו, כיוון שהיא מלמדת אותו שאפשרות הקבלה העצמית קיימת בעולמו. מצב שבו אחד ההורים מוערך בעיניו והאחר – מוערך פחות, עקב יחסי חוסר השוויון וההערכה ביניהם, יפגום ביכולת של הילד לקבל את ההורה המוערך פחות, וממילא ימנע את יכולתו להתחבר לזהות שההורה ה'נחות' מבטא, וכל אלה יקשו על הילד לקבל את עצמו.
כידוע, התחלה של כל בריאות נפשית היא קבלת האדם את עצמו על מעלותיו ומגבלותיו. חיסרון או קושי בקבלה של ההורים זה את זה מערערים בילד את המקום השלם של הקבלה העצמית. אבא ואימא נחווים בעיני הילד כמציאות אחת, וחוסר קבלה שלהם זה את זה מתוך חוסר הערכה ומהרגשת עליונות או נחיתות, יוצר בתודעה של הילד סדקים בקבלה העצמית השלמה של עצמו. כשהילד רואה שחלק בשלם הנקרא 'הורים' לא מקבל חלק אחר באותו שלם, הדבר עלול לסדוק גם את מציאות ה'אני' השלם שלו עצמו: "אני לא מקבל את עצמי או תכונות מסוימות שיש בי."
הילד חייב לשים לב שההורים שלו שווים בערכם אחד לשני. כמובן שלכל אחד ישנם את התכונות שלו, ולכל אחד יש את העניינים שבהם הוא יותר טוב,
אך המקום שהילד צריך לשים לב אליו, מנקודת המבט שלו, הנה גם אם יש הבדלי ערך אמיתיים או מדומים בין ההורים, הוא צריך לחוות אותם כשווים. הוא זקוק לחוויה שההורים שווים במעמדם.
רק כך הוא יכול להיבנות בצורה חזקה וטובה, ולהיות קיים במציאות שלימה ואמיתית, שה"אני" שלו יהיה כמו שצריך, ללא סדקים ופגימות.
הנקודה הזאת מאוד חשובה להתפתחות הטובה של הילד, ולכן צריכים לשים לב, שלא ייפגע המקום הזה.
השלום והאחדות ההורית, משפיעה עד מאוד על הילד, וצריכים לראות לקדם את זה כמה שאפשר.
