בכדי לענות על כך יש לדון בכמה פרטים: א) מה דינו של אדם שעשה איסור במזיד? ב) מה דינו של אדם שעשה איסור בשוגג? ג) מה דינו של אדם שעשה איסור באונס? ד) מה גדרו של שיכור לגבי האמור לעיל האם גדרו כשוגג או אונס?. ה) האם ישנו הפרש בכל האמור האם מדובר על איסור תורה או דרבנן? ו) האם הדלקת אור הוא איסור תורה או דרבנן?
ראשית נביא את חומר עשיית איסור שבת במזיד, כמובא בהקדמה לספר משנה ברורה להלכות שבת, שעוון חילול שבת חמור ביותר, שהרי ידוע שישנם כמה חלקי עונשים על העוונות; יש עניינים שכאשר אדם עובר עליהם הוא רק איסור עשה בלבד, חמור מכך הם העוונות שיש עליהם איסור לאו, חמור מזה העוונות שיש עליהם מיתה בידי שמים, חמור מכך העוונות שיש עליהם עונש כרת.
חמור מכך העוונות שיש עליהם מיתה בידי אדם שסתמה מיתת חנק, ובזה עצמו יש מיתת בידי אדם שחמורה יותר – מיתת הרג בסיף, חמור מכך איסורים שחייבים עליהם מיתת שריפה. ולמעלה מכולם עוונות שמיתתן בסקילה, שהיא החמורה שבמיתות, ועל עוון חילול שבת במזיד מיתתו היא בסקילה.
בנוסף ישנה חומרה בעוון חילול שבת יותר משארי עוונות: שבשארי עוונות (חוץ מאיסור עבודה זרה) אם האדם הוא 'מומר' חס ושלום לאחד מהם, אינו נעשה בזה מותר לכל התורה כולה, מה שאין כן באיסור שבת הנה אם הוא מופקר לחלל השבת בפרהסיה ובמזיד כמה פעמים, הרי הוא נעשה בזה מומר לכל התורה כולה, ודינו כעובד עבודה זרה (כמבואר בסימן שפה סעיף ג).
ומביא שם כמה דוגמאות לכך שדינו כדין עובד עבודה זרה, לגבי שחיטה וכן לגבי עירובי חצרות, ועוד כיוצא בזה.
והטעם בזה, משום שהמחלל את השבת הרי היא כאילו כופר במעשה בראשית, כמו העובד עבודה זרה, שלכן דינם שווה לעניין עונש שמיתתם בסקילה.
ואם לא התרו בו כאשר עשה את האיסור, אינו במיתת בידי אדם, אלא בכרת.
ואם עשה האיסור בשוגג הרי הוא חייב קרבן חטאת, כדין כל איסור שבמזיד שחייבים עליו כרת.
ואמנם בזמן הזה אין מיתת בידי אדם וכמו כן אין אפשרות להביא קרבן חטאת, אולם מובא בשולחן ערוך אדה"ז הלכות השכמת הבוקר סימן א' סעיף ט', שאם אדם יודע שנתחייב באיזה קרבן כגון עולה על ביטול מצוות עשה או על איסור לא תעשה שחייבים עליו כרת במזיד, ועשה אותו בשוגג, יאמר פרשת הקרבן כמובא בתורה מיד באותו היום שנתחייב בו.
וזאת על פי מאמר רז"ל כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה וכן כיוצא בזה.
והעובר איסור שבת באונס, הרי הוא ככל דיני תורה, שהעובר עליהם באונס פטור, וכפי הכלל ש'אונס רחמנא פטריה'.
וכל זה הוא לגבי איסורי תורה, אך איסורי דרבנן, אינם בדינים אלו (וזאת למרות מאמר רז"ל 'חמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה').
ויש לדון מה גדרו של שיכור בשעת שכרותו לגבי האמור: והנה יש להביא ראיה מהמובא בשולחן ערוך אדה"ז הלכות תפילה סימן קח סעיף יב, לעניין הדין המבטל זמן תפילה במזיד שאין לו תשלומין. שמי שהיה שיכור ולא היה יודע הזמן מחמת שכרותו הרי הוא חשוב אונס.
וזאת למרות שהתחיל לשתות אחר שהגיע זמן תפילה, מפני שהיה סבור שיהיה לו שהות להתפלל לאחר שיפיג את היין המועט שהחל לשתות בדעה מיושבת, ואחר כך נמשך לבו אחר המשתה ושכח על התפילה ונשתכר כל כך עד שלא נשאר שהות להסיר יינו מעליו טרם שיעבור זמן התפילה.
ומדקדוק הדברים נראה כמו כן כאן, שמאחר ולא השתכר בכוונה תחילה ולזלזל באיסורים, אלא נמשך ליבו בסעודה מתוך השמחה עד שנשתכר ועבר על איסור מחוסר ידיעה מיושבת – מתוך שכרותו, הרי דינו כאונס, ופטור (ורק אם מדובר על אדם שיודע שרגיל להשתכר באופן כזה, וכבר קרה כמה פעמים שמתוך השכרות עבר וזלזל בכמה מצוות, דינו חמור יותר, ואפשר שחשוב כתחילתו במזיד וסופו באונס – שחייב. וכפי שכתבו הפוסקים לגבי חיוב השתיה בפורים, שאדם היודע שעלול הוא לבוא לזלזול באיזה מצוה אפילו קלה כאשר שותה יתר על המידה, עליו ליזהר מלשתות באופן שיכול להביאו לשכרות).
ולגבי איסור הדלקת אור בשבת, מובן מדברי האחרונים שאם מדובר בנורה אם חוט להט, זהו איסור תורה ממלאכת מבעיר, ואם הם שארי נורות כמו 'לדים' או 'פלורוסנט' לרוב הפוסקים דינם קל יותר ואינם באיסור תורה.
העולה מן האמור: שאם מתוך שמחת ליבו בסעודה נמשך ביין והשתכר חזק עד שמתוך כך עשה מעשה איסור ללא ידיעה והבחנה כלל, הרי הוא נחשב כאנוס.
ומכל מקום ראוי מצד חומר איסור שבת, שיתבונן בחומר האיסור וישוב בתשובה, ויתחזק בלימוד הלכות שבת וכן בקיום שמירת השבת בפועל. כמו כן מאחר ונעשה האיסור בפרהסיה, טוב ונכון אם יש ביכולתו להשפיע אף על אחרים בחיזוק שמירת השבת.
