כדי לענות על כל זה, צריכים אנו להקדים – מהי הפעולה האסורה או המותרת במעשה הסחיטה, ועוד יש לנו לדון, האם ביום טוב חלים אותם הדינים כמו שחלים ביום השבת, או שיש בזה איזה שינוי.
ובתחילה, נביא את דברי השולחן ערוך בהלכות יום טוב, ששם מבאר שישנם מלאכות אוכל נפש שגם הם אסורות ביום טוב, למרות שרוב מלאכות האוכל נפש מותרת. ומפרט כמה מלאכות – קצירה וטחינה ובצירה וסחיטה וצידה, אף על פי שהם מלאכת אוכל נפש אסרום חכמים.
ובביאור הטעם לדבר, שלמרות שמלאכות אלו הם מלאכות אוכל נפש אסרום חכמים, הנה מביא בט"ז את הטעם מלוקט מדברי הראשונים, לפי שהאדם רגיל לקצור שדהו ולבצור כרמו כא' ולדרוך כל ענביו כא' ולטחון הרבה ביחד וחשו חכמים שאם היו מותרים בי"ט היה קוצר כל שדהו ובוצר כל כרמו ודורך כל ענביו וימנע משמחת י"ט וכן צדה אסרו שפעמי' שתעל' מצודתו דגים הרבה. בירוש' מסמיך להו אקראי עכ"ל ואיני יודע למה תלה דברי הירוש' באסמכתא והא אמרי' בזה דבי"ט סופג מ' ורש"ל בר"פ א"צ מסיק דמן התור' אסור עד לישה. וכת' במהרי"ל בי"ט של פסח מותר לטחון מצה אפויה דאין טחינה אחר טחינה אך יזהר שלא יברר פירורים גדולים מהקטנים דבורר אסור גם בי"ט.
וכדי להבין את דברי השולחן ערוך בצורה ברורה וחדה, יש לנו להביא את מה שמבאר במשנה ברורה על השולחן ערוך, מלוקט ומסודר מדברי הראשונים והאחרונים, דבר דבור על אופניו, בתחלה מקדים לבאר את האיסור בסחיטה – ר"ל לסחוט הפירות להוציא מהן שמנן ויינן לאכילה ביום טוב.
ולאחרי זה מאריך להסביר גם את הסיבה שאסרום חכמים – דמן התורה כל מלאכה שהוא באוכל נפש מותר אלא חכמים אסרו דברים שהם עבודה רבה כגון הני שהאדם רגיל לקצור שדהו ולבצור כרמו כאחד ולדרוך כל ענביו כאחד ולטחון הרבה בפ"א וא"כ יטרד כל היום בעבודתו וימנע משמחת יום טוב ולכן אסרו חכמים ואפילו ע"י שינוי אסור והניחו בהיתרן רק דברים שמסתמא הן רק לצורך אכילת יום טוב.
והרבה פוסקים חולקין וסוברין דמלאכת עבודה הנ"ל אסור מן התורה אפילו באוכל נפש ולא התירה התורה באוכל נפש אלא מה שהוא דרך לעשות ליום זה כגון מלישה ואפיה ואילך וכה"ג מלאכות שהם לצורך אכילה ביום טוב ופרטי דינים אלו יתבארו בסימנים הבאים כאו"א במקומו.
ולעניין המלאכה הספציפית שעליה אנו מדברים, להספיג מפית בד בפי השופר, הנה בעניין זה כתוב בשו"ע שאסור להדק מוכין בפי פך שיש בו משקין, משום סחיטה.
והאריכו לבאר הראשונים את טעם ומקור האיסור, ומקדימים שהנה לפי דעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל [הובא בס"ק לא] דסבירא להו דסוחט חייב משום מלבן, צריך לומר דמיירי כאן בפך מלאה מים דאיכא משום מלבן, דאם לא כן למה יאסר דהרי כבר כתב המחבר דבשאר משקין ליכא משום מלבן. אבל לדעת הרשב"א [קיא ע"א ד"ה האי] שהובא בהרב המגיד [שם] דסבר דבמשקין דליכא משום ליבון איכא משום דש, מיירי בכאן בכל המשקין דחיישינן שמא יסחוט ויתחייב משום דש. מיהא לשון המחבר דכתב מלאה משקים משמע דמיירי בשאר משקים, וע"כ חיובו משום דש. ויש לתמוה הלא המשקה הולך לאיבוד ולמה יחייב משום דש, ואי מיירי בענין שאינו הולך לאיבוד, לא הוה ליה לסתום אלא לפרש.
ומדגיש המשנה ברורה באיזה מקרה חל האיסור של להדק – ומיירי כשהם לחין מן המשקין שבתוך הכלי ואפילו הם עשויין לכך נמי אסור משום דבהידוק המוכין [כל דבר רך כגון צמר גפן ומטלית וכיוצא בהן] בתוך פי הפך בא לידי סחיטה שהיא תולדת ליבון וכנ"ל ואפילו להסוברים דבשאר משקין חוץ ממים אין בו משום מלבן מ"מ אסור שיוצא המשקה הבלוע בו ונופל לתוך הפך והוי בכלל דישה כמו סוחט זיתים וענבים ואף שאינו מתכוין לזה מ"מ פסיק רישא הוא.
ולפי כל הנ"ל נראה בפשטות להלכה למעשה, שמאחר שגם ביו"ט ישנו איסור מלאכת סחיטה, ולכן אסור להדוק בד רטוב במקום קטן וצר – מחשש סחיטה. ומה שאפשר לעשות בכדי לחטאות, הוא לשפוך אלכוהול לתוך כוס, ולהניח את פיית השופר בתוכו למשך זמן – בכדי שיתחטא.
