בתחילה, יש לנו לדון, מה מקומו של חיוב הקטן במצוות ד' מינים, ומתוך כך נדע, מהו החיוב על האב בעניין הקנייה עבורו.
מובא, בשולחן ערוך אורח חיים הלכות לולב סימן תרנז סעיף א, בנוגע לחובתו של האב בחינוך בנו בזה, שקטן היודע לנענע לולב כדינו, אביו חייב לקנות לו לולב כדי לחנכו במצוות.
וביאר כל זאת בצורה ברורה, כדרכו בקודש, בספר משנה ברורה על ההלכה הזאת, בתחילה מבאר את דברי השולחן ערוך על קטן היודע, ומדייק בזה, הא אם אינו יודע אף שהוא כבר שית אינו חייב לחנכו דחינוך אינו שוה בכל המצות [פמ"ג במשב"ז ובא"א צידד להיפוך ובבכורי יעקב הסכים להקל]. ומבאר גם כן מה הכוונה שיודע לנענע לולב כדינו – היינו מוליך ומביא מעלה ומוריד. ומבאר, שמצוות החינוך המוטלת על האב, היא קיימת אפילו בשאר הימים שהם מדרבנן.
לגבי דין הקנייה, האם מוטל על האב החיוב לקנות, מביא המשנה ברורה, שהמהרש"ל כתב שא"צ לקנות לו לולב בפ"ע, כי לאחר שיצא בו אביו יתננו לבנו לנענע בו ולברך עליו וכ"כ התוספות בערכין (דף ב') דיוצא בשל אביו וכ"מ בעיטור
ומביא דעה נוספת, שי"א דאם ידו משגת טוב יותר שיקנה לו לולב כדי שיעשה הנענועים כדינו בשעת הלל עם הצבור שזה טוב יותר ממה שיברך אח"כ.
כל המבואר, הוא בנוגע לתינוק שהוא יודע לברך, אך בנוגע לתינוקות שאין יודעין לברך ינענעו את הלולב ודים, כך מובא בביאור הלכה.
ודנו בכל זאת, האם ישנה חובה על האב שיהיה לילד ד' מינים גם בשעת נענוע הלולב בהלל, והביא בביאור הלכה, מדברי הט"ז, שיעשה כן מי שביכולתו כדי שגם בנו יוכל לברך בשעה שהצבור אומרים הלל וכו', אך מעיר הוא, שהנה הוא פירש כן למדה טובה בעלמא אבל פשטיות הגמרא שאמר קטן היודע לנענע חייב בלולב היינו שלא בשעת הלל ואפילו אינו יודע לקרות ההלל כלל.
הדגשה נוספת המובאת, ולא כטעותם של חלק, שהד' מינים שמביאים לילדים, הנה פשוט דצריך שיהיו ד' מינין כשרין כמו בגדול, ואי אפשר לתת להם ד' מינים שאינם כשרים, כי בזה אין שום עניין.
בעניין דין הקניה, ישנה קושיא, שמביא הרש"ל, שמקשה מדוע צריכים לקנות עבור הקטן, והרי לא מצינו שיש חובה על האב לקנות לו לולב, בשונה ממצוות אחרת שמצינו אכן בבירור, שקטן שיודע לקיים אותם, אביו חייב לקנות לו. ובלשונו (כפי המובא בב"ה) – ול"נ דהא בהדיא שנינו חייב בלולב ולא נא' שם שצריך לקנו' לו לולב כמ"ש גבי תפילין היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין וכן למקצת גאונים גבי ציצית גורסין אביו לוקח לו ציצית אבל בלולב תנן חייב בלולב והטעם פשוט שא"צ לקנות לו לולב בפ"ע כי לאח' שיצא בו אביו יתננו לבנו לברך עליו משא"כ תפילין.
וכבר ענה על זה הביאור הלכה, שאיני יודע מה קשיא ליה, דזה מיירי ממי שידו משגת לקנות לבנו לולב א' יעשה כן כדי שגם בנו יכול לברך בשע' שהצבור אומרים הלל, שזהו יותר טוב ממה שיברך אח"כ ובסעיף ו' משמע שאפי' קטן שלא הגיע לעונת הפעוטות מברך על לולב היינו שלא מצד החיוב לחנכו אלא אם ירצה לעשות כן.
וסיכם את דינים אלו בספר אליה רבה, שכתב שתינוקות שאין יודעין לברך ינענעו את הלולב ודים (מהרי"ל הל' לולב אות יא). היודע וכו'. כלומר מוליך ומביא מעלה ומוריד. וכן הביא את דעת הרש"ל דא"צ לקנות, דאביו נותן לו את שלו אחר שיצא. אבל הט"ז פסק דמי שידו משגת יקנה לולב לבנו כדי שגם בנו יוכל לברך בשעה שהצבור אומרים הלל, שזה יותר טוב ממה שיברך אחר כך
ולענין הלכה למעשה, הנה על פי העולה בפשטות מדברי הראשונים והאחרונים שהובאו במקצתם לעיל, הנה קטן שהגיע לחינוך מצות ד' מינים, (כלומר שיודע לנענע כראוי – לד' רוחות ולמעלה ולמטה), אביו חייב לחנכו במצוות נטילת ד' מינים, ואם ידו משגת ראוי שיקנה לו ד' מינים (ולחלק מהפוסקים אפשר שהדבר אף חיוב), ומ"מ לא יתן לו ביום א' ליטול את הד' מינים שלו – לפני שנטלו הגדולים. וכן ראינו שנוהגים בכמה וכמה קהילות ישראל, שמדקדקים על עצמם לקנות ד' מינים גם עבור הילדים שלהם, כדי לחנך אותם במצוות, ולחבר אותם אל מצות החג.
