נושא: הלכה

חיוב מים אחרונים לנשים

האם נשים חייבות בנטילת 'מים אחרונים'?

זהו מחלוקת הפוסקים מעיקר הדין, אולם המנהג בפועל אצל רוב נשים שאינן נוטלות מים אחרונים, מאחר וכיום שנטילת מים אחרונים הוא רק מצד חומרא, ונשים לא קיבלו על עצמם חומרא זו, (אולם הרוצה לעשות אין מניעה בדבר, ויש שנוהגות כך לכתחילה). ומ"מ מי שידיה מלוכלכות מהמאכל, תרחצם קודם ברכת המזון.

מקורות

ראה בשו"ת שבט הלוי חלק ד סימן כג: לענין מים אחרונים אין הבדל בין אנשים לנשים מעיקר הדין אכן להפוסקים באו"ח סו"ס קפ"א דגם בזה"ז שייך חיוב מים אחרונים – והמנהג שאין הנשים נוטלות כל כך הוא ע"פ השו"ע שם דבזה"ז לא שייך כלל מים אחרונים ורק מחמירים לעצמם, ונשים לא קבלו עליהם.

ובשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן קפא סעיף ט: יש שאין נוהגים ליטול מים אחרונים מפני שאין מלח סדומית מצויה בינינו ומשום ידים מזוהמות אין חוששין הואיל ועכשיו אין מקפידין לרחצן מלכלוך המאכל אין זה קרוי זוהמא לנו.

ומכל מקום מי שהוא איסטניס ורגיל לרחוץ ידיו אחר הסעודה הרי הן לו ידים מזוהמות וצריך ליטלן קודם ברכת המזון ואפילו רוצה לברך על היין באמצע הסעודה יקנחן קודם שיברך אבל נכון לכל אדם ליזהר במים אחרונים:

ובשולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפא סעיף י: יש שאין נוהגים ליטול מים אחרונים; ואפי' לנוהגים כן, אדם שהוא אסטניס ורגיל ליטול ידיו אחר הסעודה לדידיה הוו ידים מזוהמות וצריך ליטול ידיו קודם ברכת המזון.

ובעולת תמיד סימן קפא ס"ק ז: יש שאין נוהגים כו'. וטעמייהו דסבירא להו מאחר דאין מלח סדומית בינינו כיון שנתבטל הטעם נתבטל הגזרה. ואין להקשות הא מכל מקום איכא משום מעשה שהיה וכו', י"ל דהא בהא תליא דלא נתן האשה הפקדון לאותו שבא בשם בעלה אלא מפני שסמכה דאמת קאמר ולא שראה סימן בבעלה, דהא צריך ליטול ידיו באחרונה מפני מלח סדומית ובודאי קושטא קאמר, אבל עתה שבטלה הגזרה מפני מלח סדומית גם היא לא תסמוך על הסימן שנותן לה משום דאפשר שראה כן בבעלה, דהא אין צריך נטילה אחר אכילה משום מלח סדומית, וכן כתבו תוספות [ברכות נג ע"ב ד"ה והייתם], ועיין בלחם חמודות סוף [פרק] אלו דברים אות מ"ג:

ובשולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפא סעיף א: מים אחרונים, חובה.

ובמשנה ברורה סימן קפא ס"ק א: מים אחרונים וכו' – הטעם משום שהידים מזוהמות הן מן האכילה ופסולות לברכה וסמכו חז"ל אקרא דוהתקדשתם והייתם קדושים והתקדשתם אלו מים ראשונים (שיקדשו ידיהם קודם האכילה לטהרם מטומאה כמו שנתבאר לעיל בסימן קנ"ח) והייתם קדושים אלו מים אחרונים ואפילו למי שאינו מברך בעצמו אלא שומע לצאת מפי המברך ויותר מזה אפילו כשאין ידיו מזוהמות כלל מן האכילה ג"כ חייבו חז"ל בנטילת מים אחרונים והוא מפני חשש מלח סדומית דבכל סעודה הלא נמצא מלח ויש לחוש שמא מעורב בהן מעט ממלח סדומית שמסמא העינים למי שנוגע בם ואח"כ יגע בעיניו ואף עכשיו שאין מצוי מלח סדומית בינינו יש לחוש למלח אחר שטבעה כמותה ועיין בסעיף י':

ובעולת תמיד סימן קפא ס"ק א: מה שכתב מים אחרונים חובה. חז"ל [ברכות נג ע"ב] אסמכוה אקרא דכתיב [ויקרא כ, ז] והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש [אני] אני ה' אלהיכם, והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש אני זה שמן הטוב. ושני טעמים נאמרו במים אחרונים, חדא משום מלח סדומית שהיה מצוי בדורות הראשונים שהיה מסמא את העינים, ואמרו חכמים ז"ל [שם מ ע"א] אחר כל אכילתך אכול מלח, ולכך התקינו נטילה כדי שלא ישאר בו מלח סדומית, ואף על פי שאין עכשיו מלח סדומית, מכל מקום איכא למיחש שמא יש במלח זה שמצוי בינינו ג"כ טבעו כמלח סדומית [רמב"ם פ"ו מברכות ה"ג]. ועוד מפני מעשה שהיה כדאמרו חכמים ז"ל [חולין קו ע"א] מים אחרונים הרגו את הנפש, ולפיכך אמרו חכמים ז"ל מים אחרונים חובה משום סכנה. ואיכא נפקא מינה בין הטעמים האלה אם אכל על ידי מפה דלטעם מפני מלח סדומית אין צריך נטילה. וכתב בשלטי גבורים (פרק ג' שאכלו) [פרק אלו דברים [מ ע"ב אות ד] דהוא הדין המודד מלח סדומית צריך נטילה מפני הסכנה, ומשום שנטילה זו מפני הסכנה לא תקנו בה ברכה. ועיין בספר תומת ישרים סימן רל"ז מה שכתב בשם הראב"ד ז"ל. ונראה דאין חילוק לענין מים אחרונים בין הוא אכל דבר הראוי על גבי המזבח ובין אינו ראוי, ולאפוקי ממ"ש הר"ר יונה בפרק אלו דברים [מ ע"ב ד"ה מפני] בשם יש אומרים, והר"ן ז"ל פרק כל הבשר [חולין לז ע"ב ד"ה מפני], ועיין ב"ח [ס"ג]: