חזרת הש"ץ

כתב המחבר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן קכ"ד ס"א):
"לאחר שסיימו הציבור תפלתן יחזיר ש"צ התפלה, שאם יש מי שאינו יודע להתפלל יכוין למה שהוא אומר ויוצא בו. וצריך אותו שיוצא בתפלת ש"ץ לכוין לכל מה שאומר ש"ץ מראש עד סוף, ואינו מפסיק ואינו משיח ופוסע ג' פסיעות לאחוריו כאדם שמתפלל בעצמו".
וכתב ע"ז במשנה ברורה (סק"א):
"אבל הבקי אינו יוצא אפילו בדיעבד בתפלת הש"ץ. ואפילו בשאינו בקי אינו יוצא כ"א ביש עשרה בבהכ"נ".
כלומר, שתקנת חזרת הש"ץ נועדה מלכתחילה עבור מי שאינו יודע להתפלל בעצמו, וכך יוצא י"ח תפילה כשהשליח ציבור חוזר את התפילה. אך מי שיודע להתפלל בעצמו – אינו יכול לצאת י"ח בחזרת הש"ץ אלא עליו להתפלל בעצמו.
ובהמשך הסימן כותב המחבר (שם ס"ג): "קהל שהתפללו וכלם בקיאים בתפלה אעפ"כ ירד ש"צ וחוזר להתפלל כדי לקיים תקנת חכמים".
וביאר המשנה ברורה (שם סקי"ב):
"תקנת חכמים – שכשתקנו חכמים שיחזור ש"ץ התפלה לא הצריכו לחפש בכל תפלה אחר כל איש ואיש שבבהכ"נ אם יש שם מי שאינו בקי אם לאו אלא תקנו שיהיה ש"ץ חוזר התפלה לעולם שמא יהיה פ"א בבהכ"נ מי שאינו בקי ויוציאנו הש"ץ י"ח".
כלומר, שתקנת חכמים מלכתחילה לא נועדה רק במקרה שיודעים בודאות שישנם אנשים שאינם בקיאים להתפלל בכוחות עצמם, אלא תקנו חכמים שתמיד יעשו חזרת הש"ץ למקרה ויש בבית הכנסת אחד שאינו יודע להתפלל בכוחות עצמו.
ביאור זה מופיע ביתר בהירות בשולחן ערוך אדה"ז בלשונו הזהב (או"ח קכ"ד ס"ד):
"קהל שהתפללו בלחש וכולם בקיאים בתפלה אעפ"כ ירד ש"ץ לפני התיבה ויחזור התפלה בקול רם כדי לקיים תקנת חכמים שכשתקנו חכמים שיחזור ש"ץ התפלה לא הצריכו לחפש בכל תפלה אחר כל איש ואיש שבבית הכנסת אם יש שם מי שאינו בקי אם לאו אלא תקנו שיהיה ש"ץ חוזר התפלה לעולם שמא יהיה פעם אחד בבית הכנסת מי שאינו בקי ויוציאנו הש"ץ ידי חובתו.
וכן כל דבר הניתקן בשביל דבר אחר אין ענינו שלא נעשית התקנה ההיא עד שיהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו רק ענינו שנעשית התקנה ההיא עכ"פ גזירה שמא יהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו (ואפילו אם בטלה הגזירה לגמרי לא בטלה התקנה שנתקנה במנין חכמים עד שימנו מנין אחר להתירה אע"פ שבטל הטעם שבגללו תיקנו כמו שיתבאר בסי' ת"ר).
ועוד צריך הש"ץ לחזור התפלה כדי לומר קדושה בצבור". עכ"ל.
היינו, שזהו כלל הלכתי לכל תקנה של חז"ל – שאין הכוונה שהתקנה ניתקנה רק כשיש צורך עבורה (ובענייננו כאשר יש בקהל מתפללים שאינם יודעים להתפלל בעצמם), אלא תיקנוה באופן תמידי ולא חילקו בין מקרה למשנהו – מתוך חשש שמא באחת מהפעמים יצטרכו לתקנה זו (ובענייננו – שמא יהיה בקהל מישהו שאינו יודע להתפלל).
ולכן, אף שלכאורה סיבת התקנה התבטלה (שכיום ישנם סידורים בשפע וכולם יודעים לקרוא בלה"ק), אעפ"כ אין התקנה בטלה.
טעם נוסף מביא אדה"ז: שחזרת הש"ץ נועדה בשביל שיוכלו לומר קדושה בציבור. ומובן שטעם זה לא נשתנה ולכן יש לעשות חזרת הש"ץ תמיד.
הסבר מעניין הובא בכף החיים (שם סק"ב), וזה לשונו:
"זהו לפי הפשט, וידוע שכל דברי רז"ל אעפ"י שיש בהם סודות נפלאים אין מגלין אותם, ומלבישים אותם בדברי הפשט. אבל בימי רבינו האר"י ז"ל ניתנה רשות לגלות, וגילה הסוד של החזרה שמעלתה יותר גדולה מן הלחש, ושניהם חובה כמבואר בשער הכוו' דרוש א' דחזרת העמידה, ובפע"ח שער חזרת העמידה פ"א ופ"ב יעו"ש.
ולכן האר"י ז"ל בחזרת הש"ץ היה עוצם עיניו ושומע ומתכוין לדברי הש"ץ כמ"ש בשער הכוו' ד"ד ע"א, ופרע"ח שער הקרבנות פ"ב, וכ"כ במ"ח בדרוש שארית האלי' או' א' ולכן אין לבטל החזרה בשום פעם שחרית מוסף. ומנחה אלא דוקא במקום דאיכא אונס וכ"כ בן א"ח שם אות ב' יעו"ש". עכ"ל.
כלומר, שבחזרת הש"ץ ישנן סודות וכוונות מיוחדות ולכן יש לכוין ולשמוע היטב לחזרת הש"ץ, ובודאי שאין לזלזל ולהתעסק בעניינים אחרים ח"ו, וכלשונו הזהב של אדה"ז בשו"ע (שם סעי' ו-ז, י'):
"שש"ץ חוזר התפלה יש לכל הקהל לשתוק ולכוין לברכות שמברך הש"ץ ולענות אמן ואם אין ט' מכוונים לברכותיו קרוב להיות ברכותיו לבטלה כי חזרת הש"ץ נתקנה לאמרה בעשרה וכשאין ט' מכוונים לברכותיו נראה כברכה לבטלה לכן כל אדם יעשה עצמו כאלו אין ט' זולתו ויכוין לברכת הש"ץ…
כל אדם יעשה עצמו כאלו אין ט' זולתו ויכוין לכל ברכה מראשה עד סופה) שאם הלומדים יפנו ללימודים עמי הארץ ילמדו מהן שלא להאזין להש"ץ ויעסקו בשיחה בטילה נמצאו מחטיאים את הרבים". עכ"ל.
לסיכום: 2 סיבות לחזרת הש"ץ, יש כוונות ועומקים בענין של חזרת הש"ץ כמובא מהאריז"ל, יש לכוין לברכותיו של הש"ץ ולא להתעסק במאומה במהלך חזרת הש"ץ.