נושא:

חזיון העתיד

יוצא לי הרבה פעמים לדמיין בתוכי מה יהיה בעתיד, איך אני רוצה לראות את עצמי מה הדברים שעשיתי בעולם ובאיזה תפקיד אני אוחז. אבל מפעם לפעם עולה במוחי שאלה, מה העניין של הפנטזיות האלו? האם לא צריכים להיות עסוקים בהווה, במה שצריכים לעשות בפועל בעולם כרגע, ולא להתעסק במה יהיה אם יהיה ומתי יהיה?

כדי שנגיע אל היעד בסופו של דבר, חשוב שמפעם לפעם נראה אותו, והראייה תחזק בנו את הציפייה והרצון להגיע אליו.
לדוגמה: כשאנו רוצים להקים בית יהודי פרטי ראוי (כידוע שהבית הפרטי הוא בבחינת בית מקדש מעט), או להפוך את הבית הפרטי שלנו (שכבר קיים) לבית של מקדש שחיים בו חיי גאולה, אנו צריכים ללמוד לצייר ולדמיין איך אנו רוצים שהבית שלנו יתנהל, לנסות לראות אותו וממילא לרצות לבנות את הבית הרצוי או להביא את הבית הקיים למצב הרצוי.
ראיית החזון הכרחית כדי שנהיה מסוגלים להתקדם ולהביא את עצמנו לאותו יעד. אדם שאיננו רואה את העתיד, חי למעשה ב"חושך". חזון מלשון ראייה. ראיית החזון כמוה כראיית האור בקצה המנהרה. מתוך הראייה – מתעוררת באדם השאיפה להגיע לשם.

להשתחרר מהעבר
אחת הבעיות בעניין ראיית החזון היא שהתמונה שהאדם מצייר לעצמו של אותו חזון עתידי – מבוססת על חוויותיו מהעבר. אם העבר שלו היה נחמד ונעים, הוא מצייר כך גם את העתיד, אך אם העבר שלו גדוש אכזבות וקשיים, התמונה שנתקבעה בתודעתו ועל בסיסהּ הוא מדמיין את העתיד – איננה נעימה.
החשיבה והתמונה שמצטיירת בתודעה – עשויות להתגשם. החשיבה של האדם לגבי דמותו של אותו עתיד עלום, עשויה ליצור מציאות שבה העתיד אכן נראה כך, ולהוביל את האדם אליה. העובדה שבראשו קבועה "תמונה" בעייתית של העתיד, גורמת לו להיות "מובל" אל אותה התמונה גם במציאות.
מסיבה זו האדם צריך לעשות מאמץ להשתחרר מתמונות שליליות המונחות בראשו, ואם מקורן בהתנסויות שליליות שהיו מנת חלקו בעבר, עליו להתאמץ וליצור במקומן תמונות טובות. התמונות הטובות תעזורנה לו להתקדם לחזון נכון.
לא תמיד זה קל. אומנם יש אנשים שדי להם בקריאה ובלימוד לגבי מראה העתיד במבט מתוקן: הם לומדים ומפנימים ומצליחים לדמיין את המראה החדש, ומתוך כך מתעוררת בהם מוטיבציה פנימית להתקדם אליו, אבל לא אצל כולם ה"מנגנון" הפנימי עובד באותה הדרך.

לא להתאכזב
במקרים רבים התמונה הטובה של המציאות נראית רחוקה מאוד ומנותקת מהמציאות העכשווית, ובמקרים אלו אנו מתקשים להאמין שההגעה אל היעד אכן אפשרית. אט־אט מתגבר בנו הייאוש ואנו חשים שאין בנו הכוח הנחוץ לצעוד לקראת היעד ואפילו רק כדי להתחיל לצעוד לשם.
נתבונן במשל של האב והבן והחליפה. האם ראיית החליפה מפעם לפעם תפעל בהכרח בדרך שהסברנו? האם ברי שהילד אכן ייטיב דרכיו רק כדי לזכות בחליפה? נדמה שלא כל הילדים יגיבו בדרך אחת.
יש ילדים שראיית הפרס המובטח תעורר אותם להתנהג בצורה נאותה, אבל יש גם ילדים אחרים, שעלולים "לעשות דווקא". הם כביכול אומרים לאביהם: "אתה לא רוצה לתת לי את החליפה החדשה? בסדר. אל תיתן. לא צריך. אני אלבש בגדים קרועים ואלך להסתובב ברחוב. נראה למי זה יפריע יותר…".
לכאורה נראה שילד כזה אינו מעוניין בחליפה כלל. ואולם ייתכן שהוא רוצה בה, אבל איננו מאמין שהיא באמת תינתן לו. הוא כבר התנסה באכזבות והוא מיואש. הייאוש שמדבר מגרונו מושך אותו כלפי מטה, וגורם לו להידרדר עוד ועוד.
במקרים לא מעטים אלו שני קולות הקיימים בתוך אותו ילד, וגם בתוכנו.. קול אחד מעורר אותנו לנסות להשתפר כדי לקבל את החליפה, וקול אחר טוען שחבל על המאמץ ומוטב שלא לצפות, כדי שלא נתאכזב…
כך גם היחס לימים אלו ולתשעה באב: יש מי שמתחזק בלימוד ענייני בית המקדש, לומד גאולה ומשיח ומחזק את הציפייה שלו לבניין בית המקדש תכף ומייד, ויש מי שכבר התייאש, ומתוך אותו הייאוש הוא אומר לעצמו שכבר קרוב ל2000 שנה אומרים אותו דבר… הוא כבר "שבע" מההבטחות ש"הנה הנה זה נגמר…" הוא לא מצפה לשינוי. הוא רק מחכה שיעברו הימים המעיקים האלה…
זהו האתגר הגדול של שבת חזון: לראות ולצייר את היעד השלם של הגאולה ולרצות להביא את עצמנו אליה באמת.
כך גם בחיים הפרטיים: מלבד האבל על החורבן הכללי, עלינו לכאוב ולהצטער על הגלות הפנימית.
כדי שהאבל יקדם ולא יגרום לנו להתייאש, אנו מוכרחים לראות את החזון, את העתיד הטוב, כדי שיהיה לנו לאן לשאוף. ראיית השלמות בשבת שלפני תשעה באב, הכרחית כדי שהאבל והצום בתשעה באב יהיו באופן נכון ומקדם.
אין "מנגנון" שיעשה את הדברים באופן "אוטומטי" בשבילנו. כדי להתקדם נדרשת מאיתנו התבוננות. צריך להשתדל לראות את המציאות בצורתה השלמה ולהאמין במעלותיה הפנימיות. אומנם אין להתעלם מן החסרונות המצויים בה, אבל בראש ובראשונה – יש להאמין במעלותיה.
עלינו להאמין ולצייר בתוכנו שהחליפה כבר מוכנה, היא תפורה לפי מידותינו והיא באמת כבר שלנו. השאלה היחידה היא שאלה של זמן: מתי נקבל אותה.
ראיית החיסרון מתוך התבוננות כזאת איננה מייאשת, ואדרבה היא מעוררת שאיפה להשלים את החסר ולצאת במהרה מהגלות הפנימית.

מקורות