בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) מהם הדעות בנוגע לזמן השקיעה וצאת הכוכבים, וכפי איזה שיטה נפסקה ההלכה. ב) האם יש הידור לנהוג גם כמו שיטות שאינם להלכה להחמיר.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך הרב אורח חיים הלכות שבת סימן רסא סעיף ב, שבספק חשכה ספק אינה חשכה – הנקרא 'בין השמשות' בכל מקום, והוא כדי מהלך שלשת רבעי מיל – קודם צאת שלשה כוכבים בינונים, אסור לעשות בו מלאכה מהתורה, כיון שהוא ספק לילה. ואם עשה בו מלאכה, חייב אשם תלוי מספק. ואפילו דבר שאין איסורו בשבת אלא מדברי סופרים, אסור גם כן לעשותו בבין השמשות. ואפילו אם נסתפק לו אם הוא בין השמשות או יום אין זה כלום, שכל ספק הבא מחמת חסרון ידיעה אינו כלום, שאם הוא אינו יודע אחרים יודעים.
וזמן תוספת זה מלפניה הוא מתחילת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ, עד זמן בין השמשות והוא כדי שלשה מיל ורביע מיל, שמתחילת השקיעה עד צאת שלשה כוכבים הוא מהלך ארבע מיל, ובין השמשות הוא קודם צאת הכוכבים מהלך שלשה רביעי מיל, נשארו שלשה מיל ורביע מתחילת השקיעה עד בין השמשות.
והזמן הזה אם רצה לעשותו כולו תוספת עושה רצה לעשות ממנו מקצת עושה, ובלבד שיוסיף איזה זמן שהוא ודאי יום מחול על הקדש. אבל בין השמשות אינו נחשב לתוספת, שהרי הוא ספק לילה, ואסור בו במלאכה מן התורה בלא מצות תוספת.
ואם רוצה להקדים ולקבל עליו תוספת שבת מפלג המנחה ולמעלה, כלומר, משעה ורביע זמניות קודם הלילה, הרשות בידו, ונאסר בעשיית מלאכה. אבל אם קיבל קודם פלג המנחה, אין קבלתו כלום, ומותר בעשיית מלאכה.
ומכל מקום לכתחילה יש להחמיר שלא לעשות מלאכה אם קיבל שעה ורביע זמניות קודם תחילת השקיעה, לפי שיש אומרים שמתחילת השקיעה ואילך הוא לילה גמור מן התורה, שאז הוא זמן ראיית שלשה כוכבים בינונים לפי דבריהם, ובין השמשות שהוא כדי הילוך שלשת רבעי מיל קודם תחילת השקיעה ופלג המנחה, הוא שעה ורביע זמניות קודם תחילת השקיעה.
ויש אנשי מעשה שעושים לכתחילה כסברה זו, ופורשים ממלאכה שעה ורבע זמניות קודם תחילת השקיעה, אבל אין למהר להדליק הנר ולהתפלל ערבית של שבת עד שעה ורביע זמניות שקודם צאת הכוכבים, ולא שקודם תחילת השקיעה, ואפילו בדיעבד אם הדליק אז הנר צריך לכבותו ולחזור ולהדליקו לצורך שבת, וכן אם התפלל אז צריך לחזור ולהתפלל אחר כך, לפי שהעיקר כסברה הראשונה.
ומבאר בביאור הלכה הטעם בכל זה, כי הנה בפסחים דף צד מבואר, שמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים הוא שיעור ארבע מיל, ובשבת דף לד מבואר שמשקיעת החמה מתחיל בין השמשות, ואמר שם שמשך בין השמשות הוא שלשת רבעי מיל ואחר כך הוא לילה ואמרנו שם שג' כוכבים בינונים הוא לילה, ואם כן קשה סתירה בין המקומות, ועל כן תירץ רבינו תם וסיעתו לחלק בין שקיעת החמה של פסחים לשקיעת החמה של שבת:
בפסחים מדובר על התחלת השקיעה משקיעת גוף השמש כשנכסה מעינינו, ומאז עד צאת הכוכבים הוא ארבעה מיל, ומה שכתבו משקיעת החמה בשבת שם, הוא סוף השקיעה שהוא כשנשקע גם אור השמש מרוב הרקיע, לבד לצד המערבי, ומאז מתחיל בין השמשות שהיא ג' רבעי מיל קודם צאת הכוכבים, ומהתחלת השקיעה שהוא שקיעת גוף השמש עד סוף השקיעה הוא יום והוא משך שלשה מיל ורביע, ואז הוא זמן תוספת שבת.
אבל הגר"א ז"ל חולק על שיטה זו והאריך בכמה ראיות ששקיעת החמה שבשבת לענין בין השמשות הוא גם כן התחלת השקיעה כמו שקיעת החמה שבפסחים שם, ומיד אחר שקיעת גוף השמש מתחיל בין השמשות לשיטת רבי יהודה שפסק ר' יוחנן כמותו לחומרה בשבת.
ומסיים שם, שלמעשה בודאי צריך ליזהר כדעת הגר"א והרבה מן הראשונים והפוסקים, שמיד לאחר התחלת השקיעה – משעה שהחמה נתכסה מעינינו, הוא איסור גמור שלא לעשות מלאכה וחס ושלום להקל בזה, שהוא ספק איסור סקילה.
וכן הוא בסידור הרב ב'סדר הכנסת שבת', שאין לסמוך כלל להקל על פי מה שכתב בשולחן ערוך בשם יש אומרים שהיא דעת רבינו תם וסיעתו, שעד כדי הילוך שלשה מיל ורביע שהוא קרוב לשעה בינונית אחר השקיעה – הוא יום גמור, ואחר כך מתחיל בין השמשות של ר' יהודה, והוא כדי הילוך שלשה רבעי מיל – שאז הוא זמן צאת הכוכבים ולילה ודאי, כי רבינו תם וסיעתו הם יחידים נגד שיטת הגאונים והראשונים , ומה גם כי דעה זו הוא נגד החוש, ופליאה נשגבה, ועוד יש פליאות עצומות מהחוש על דעה זו, וגם ראיות רבות ועצומות מסוגיות התלמוד לדעת הגאונים, הגם שאין דבריהם צריכים חיזוק, כנודע שדבריהם דברי קבלה.
העולה מהאמור: לשיטת רבינו תם השקיעה מאוחרת יותר בשבעים ושתיים דקות יותר מהדעות האחרות, ולא נפסק כמותו לקולא כמו בכניסת שבת. אמנם נתפשט בהרבה קהילות ישראל לנהוג כשיטתו במקום שזהו לחומרא, ולכן ממתינים לאחר שבת ויום טוב – עוד 72 דקות לאחר השקיעה, בין בארץ ישראל בין בחוץ לארץ, ולצורך תוספת שבת מוסיפים עוד כמה דקות לאחר מכן.
