תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בכמה פרטים: א) מהו בכלל דין שמיטת כספים? ב) מהי תקנת הפרוזבול? ג) האם זה חל גם בחוץ לארץ? ד) אימתי שנת השביעית משמטת את ההלוואות?
ישנה מצוות עשה מהתורה שהמלווה לחברו כסף במשך שש השנים שעד שנת השמיטה, ישמיט בשנת השמיטה את כל הלוואותיו שחייבים לו, כפי שנאמר בפסוק בספר דברים (טו, ב) "שמוט כל בעל משה ידו".
וגדר מהות המצוה היא שהמלווה יעזוב את החובות ולא יתבע אותם מן המלווה. ולכן אם בא הלווה להחזיר לו את החוב, צריך המלווה לומר לו "משמיט אני את החוב, וכבר נפטרת ממני" (רמב"ם הלכות שמיטה ט, כח).
ומצווה זו חלה בין בארץ ישראל ובין בחוץ לארץ, כיון שמצוות שמיטת כספים מתייחסת לאדם ולא לקרקע, וכמודגש בפסוק (דברים שם) "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה, וזה דבר השמיטה, שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לה'". וכל מצוה שהיא חובת הגוף חלה גם בחוץ לארץ, וזאת בשונה ממצות שמיטת הקרקעות בשמיטה שמתייחסת לקרקע, ועל כן היא בארץ ישראל בלבד, ככל מצוה שהיא חובת קרקע.
ובזמן הזה שמצוות יובל אינה נוהגת, אזי מצוות שמיטת קרקעות אינה מהתורה אלא מדרבנן בלבד (שולחן ערוך אדה"ז הלכות הלוואה סעיף לד). אמנם רבותינו ז"ל תקנו שתחול אף בזמן הזה, בכדי שלא תשתכח תורת שמיטת כספים מישראל (רמב"ם שם ט, ג).
בעניין תקנת הפרוזבול מובא במשנה שכאשר ראה הלל הזקן שאנשים נמנעים מלהלוות זה לזה עקב שמיטת החובות בשביעית ועוברים על ציווי התורה (דברים טו, ט) "השמר לך.. לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה, וראה עיניך באחיך האביון ולא תתן לו.. והיה בך חטא", עמד הלל ותיקן פרוזבול כדי שהשמיטה לא תשמט את החוב, כך שאנשים ימשיכו להלוות זה לזה ללא חשש שהחוב יאבד.
עניינו של הפרוזבול הוא שהמלווה מוסר את החוב לבית דין – שהם יגבו את החוב עבורו. במצב כזה השביעית אינה משמטת את החוב, שנאמר "לא יגוש את רעהו", וממילא על ידי תקנה זו אינו צריך לתבוע את חובו, מפני שהבית דין נוגשים את החוב בשבילו, שנמסר להם לפני השמיטה. ועל כן הפרוזבול מועיל רק להלוואות שניתנו לפני עשיית הפרוזבול.
השם פרוזבול מורכב משתי מילים: 'פרוז' – תקנה. 'בול' – עשירים. כלומר, התקנה של פרוזבול היא לטובת העשירים שלא יפסידו את הכסף שהלוו לאחרים כאשר לא יוכלו לגבותו עקב מצוות שמיטת כספים.
לדעת שולחן ערוך אדה"ז (שם סעיף לו) זמן עשיית הפרוזבול לכתחילה הוא בסוף השנה השישית – לפני ראש השנה של שביעית, ולא כמנהג העולם לעשות פרוזבול בסוף השנה השביעית, מפני שחושש לדעת הרא"ש הסובר ששמיטת הכספים נעשית כבר בתחילת השנה השביעית על כל פנים לעניין זה שאסור למלווה לתבוע את חובו, וממילא הוא עלול להימנע מלהלוות. ובאמצעות הפרוזבול בסוף שישית יוכל לתבוע את חובו.
אמנם מנהג חב"ד למעשה לעשות פעמיים: אחת בסוף שישית לחשוש לדעת הרא"ש כמובא בשולחן ערוך אדה"ז, ובנוסף גם כמנהג העולם בסוף שביעית, בכדי שלא ישמטו ההלוואות שניתנו במהלך שנת השמיטה עצמה, ומועד פירעונן הוא במהלך שנת השמיטה (או שנתן בסתם שאזי מועד הפרעון הוא לאחר שלושים יום, כי סתם הלוואה לשלושים יום), ואזי שביעית משמטת חובות אלו. וממילא ימנעו אנשים מלהלוות במהלך שנת השמיטה עצמה.
ועל ידי כך שעושים פרוזבול גם בסוף השנה השביעית לא יתבטלו חובות הללו גם כן (שולחן מנחם חושן משפט עמוד מז. וראה גם בשולחן ערוך אדה"ז שם בסוף סעיף לו – שאם לא עשה פרוזבול בסוף השנה השישית, יעשנה בשביעית ורק אחר כך יגבה את חובו).
העולה מן האמור: שמנהג העולם לעשות פרוזבול בסוף השנה השביעית בלבד, בכדי שלא ישמטו חובותיהם שחייבים להם. וההולכים כשיטת 'שולחן ערוך אדה"ז' עושים לכתחילה את הפרוזבול בסוף השנה השישית (בכדי לחשוש כאמור גם לדעת הרא"ש). וההולכים לפי מנהג חב"ד יעשו בפועל פעמיים – אחד בסוף השנה השישית, ואחד בסוף השנה השביעית.
