בהלכות איסור והיתר אנו עוסקים הרבה בנושא של העברת טעם ממאכל אחד למאכל אחר, בזמן שאיסור והיתר או בשר וחלב מתבשלים יחד, או בזה אחר זה באותו סיר, או שנפלה חתיכה של איסור לסיר של היתר וכו'. הדין הוא שטעם כעיקר, כלומר טעם של מאכל נחשב כממשות המאכל בדיני איסור והיתר. נוסף על נתינת טעם ישנם עוד שני עניינים בהלכה הקשורים להעברת תכונה מסויימת ממאכל למשנהו: זיעה וריח.
הדיון בהלכה אודות זיעה וריח הוא בעיקר במקרים בהם אין העברת טעם, כגון במקרים של שני מאכלים שנאפים או נצלים בסמיכות זה לזה, והיינו שכל מאכל בפני עצמו אלא שיש לדון האם הזיעה או הריח של האיסור אוסרים את ההיתר (ועל דרך זה בבשר וחלב). כלומר במקרים בהם אנו יודעים שמצד העברת טעם אין בעיה, לעיתים נשאר לדון האם בכל זאת יש כאן דין של תערובת מצד הזיעה או מצד הריח, או שכל מאכל נשאר כמו שהיה מקודם.
בהלכות בשר בחלב (סימן צב) מבואר שזיעה העולה מתוך מאכל דינה כמו ממשות המאכל עצמו. אולם לגבי ריח היוצא מתוך המאכל, נחלקו אמוראים בגמרא האם נחשב כדבר שיש בו ממשות כמו הזיעה או שאין בו ממשות. יש הסוברים ש"ריחא לאו מילתא" (ריח אינו דבר), כלומר אינו נחשב כממשות האיסור, ויש הסוברים ש"ריחא מילתא".
הדיון אודות ריחא היה רלוונטי יותר בימיהם, שהיו מבשלים בתנורים עם אש גלויה (כמו באפיית מצות בזמננו), ולכן לא היה בתנור זיעה אפילו אם המאכלים היו מגולים. אך כיום ברוב התנורים פועל תרמוסטט שמווסת את המעלות, כך שיש לחשוש לזיעה של המאכל, אלא אם כן סגור בתבנית הרמטית.
בגמרא במסכת פסחים מובא שלדעת רב בשר שחוטה שמן שנצלה יחד עם בשר נבילה כחוש בתנור בשני שיפודים הרחוקים זה מזה – אסור, משום שהריח של בשר השחוטה השמן נכנס לבשר הנבילה הכחוש ומפטמו, ולאחר מכן בשר הנבילה מוציא ריח ואוסר את בשר השחוטה (וכל שכן אם בשר השחוטה היה כחוש ובשר הנבילה היה שמן, אלא שרב רצה להשמיענו חידוש שאפילו במקרה שבשר הנבילה היה בתחילה כחוש שאין ריחו נודף – הרי אם בשר השחוטה הוא שמן הרי הוא מפטם את בשר הנבילה, ולאחר מכן הריח מבשר הנבילה אוסר את השחוטה).
לדעת לוי "ריחא לאו מילתא":
אבל לדעת לוי אפילו אם צלה בשר שחוטה כחוש עם בשר נבילה שמן – מותר, כיון שריחא לאו מילתא.
מסוף הסוגיא משמע שלהלכה "ריחא מילתא":
בסוף הסוגיא שם מובאת ברייתא ששנה רב כהנא, לפיה פת שנאפתה עם צלי בשר בתנור – אסור לאוכלה עם מאכל חלבי. כמו כן מובא שם מעשה של דג שנצלה עם בשר בתנור אחד, ואחד האמוראים (רבא מפרזקייא) אסר לאוכלו עם מאכל חלבי.
מסוגיא זו משמע שהעיקר להלכה כדעת רב שריחא מילתא, שהרי בסוף הסוגיא הביאה הגמרא את הברייתא הנ"ל בסתם, ואת מעשה רבא מפרזקייא כמעשה רב.
לדעת רבא בעבודה זרה "ריחא לאו מילתא":
אבל בגמרא במסכת עבודה זרה נחלקו אביי ורבא לגבי "בת תיהא", דהיינו נקב שנוקבים במכסה של חבית ודרכו מריחים את היין לבודקו. אביי אסר לישראל להריח יין של נכרי, משום שריחא מילתא. ואילו רבא התיר להריח יין של נכרי, משום שריחא לאו מילתא.
מגמרא זו עולה לכאורה שהעיקר להלכה שריחא לאו מילתא, שהרי בכל מקום הלכה כרבא נגד אביי (למעט מקומות ספורים וידועים שהלכה כאביי).
שלש שיטות בראשונים כיצד לפסוק להלכה:
לרש"י "ריחא לאו מילתא" כשיטת רבא:
רש"י פסק להלכה שריחא לאו מילתא, על פי הכלל שהלכה כרבא. בהתאם לכך סובר רש"י שבסוגיא בפסחים הלכה כלוי כנגד רב (להבנת רש"י לוי ורבא בשיטה אחת לעומת רב ואביי החולקים), אף על פי שהסוגיא שם נוטה לשיטת רב .
לרבינו תם "ריחא מילתא" ואף רבא מודה לזה:
רבינו תם פסק להלכה כשיטת רב שריחא מילתא, על פי משמעות הסוגיא בפסחים. להבנתו: מחלוקת רב ולוי בפסחים ומחלוקת אביי ורבא בעבודה זרה אינן תלויות זו בזו, אלא מדובר בניואנסים שונים של דין ריחא. לפי דברי רבינו תם אפשר לומר שאף רבא מודה לשיטת רב שריחא מילתא באופן עקרוני, אלא שבמקרה המתואר שם בעבודה זרה היקל להריח ביין של נכרי לפי שאין בו הנאה אלא אדרבה הריח מזיק לאדם המריח.
לרי"ף בדיעבד "ריחא לאו מילתא":
הרי"ף פסק שלכתחילה ריחא מילתא ובדיעבד ריחא לאו מילתא. להבנת הרי"ף: לוי ורבא שאמרו שריחא לאו מילתא מודים שלכתחילה ריחא מילתא, ורק בדיעבד לאו מילתא, וכדבריהם יש לפסוק להלכה. הרי"ף יישב את הסוגיות באופן הבא: הלכה כרבא נגד אביי שריחא לאו מילתא, והיינו בדיעבד (לכאורה קשה על כך מכך שרבא התיר להריח לכתחילה, וצריך לומר שרבא החשיב זאת כדיעבד, אולי משום שמזיק כדברי רבינו תם הנ"ל, או משום שהיין אינו מפוטם ואינו עשוי לריח ). בהתאם לכך סובר הרי"ף שהלכה כלוי שריחא לאו מילתא, אך כאמור הדברים אמורים רק בדיעבד (כפי שניתן לדייק מלשון לוי "אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן" – שכבר צלה אותו). לפי זה, הברייתא המובאת בסוף הסוגיא בפסחים וכן המעשה רב שמובא שם מתאימים לשיטת לוי, שהרי מדובר שם על פת או דג שנצלו עם בשר, וכעת האדם רוצה לבוא לאוכלם עם חלב, והיינו שמדובר על לכתחילה ולכן אסור, שהרי יכול לאכול פת זו או דג זה עם מאכלים אחרים ואין אנו אומרים לו להפסיד את הפת או הדג.
הרמב"ם והרשב"א פסקו כרי"ף.
