תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בכמה פרטים: א) מהי בכלל התרת נדרים בערב ראש השנה ומקורה? ב) האם זה מועיל לכל סוגי הנדרים והקבלות? ג) האם זה מועיל בכל אופן שהוא – לכל נדר או קבלה שהאדם ידור או יקבל על עצמו במשך השנה הבאה – שלא יחול מלכתחילה בתוקף של נדר?
ראשית יש לציין את מקור המנהג לעשיית התרת נדרים, מובא בספר שערי תשובה סימן תקפא סימן קטן ג', שמציין בענין התרת נדרים שנוהגים לעשות בערב ראש השנה, לעיין בספר שני לוחות הברית בתחילת מסכת יומא, שם מביא את הגמרא במסכת נדרים דף כג, שאומרת – הרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר, כל נדרים שאני עתיד לדור בשנה זו יהיו בטלים.
ומכך נתפשט המנהג לומר 'כל נדרי' בערב יום הכיפורים כפי שמובא בשולחן ערוך בסימן תריט. ומסיים שם שמכל מקום זריזים מקדימים למצוות, ועושים התרת נדרים על לשעבר ועל להבא מיד בערב ראש השנה.
ובשאלות ותשובות מנחת יצחק חלק ט' סימן ס' כתב עוד טעמים למה אין מסתפקים בעשיית כל נדרי בליל יום הכיפורים, מאחר וחוששים שמא לא ישמיע לאוזניו מה שמוציא בפיו, וממילא נחשב הדבר כדברים שבלב ואינו מועיל, כמבואר בשולחן ערוך סימן ריא.
ובסידור אדה"ז כתב בעניין מנהג התרת נדרים שאין ההתרה מועלת לכל נדר וקבלה שעשה האדם, וכפי שמבואר בגמרא ופוסקים שאין שייך שאלה והתרה והפרה אלא רק לנדרים ושבועות שאדם נודר או נשבע במה שנוגע לעצמו בלבד, כמו למשל אם אומר אני נודר שאוכל או שלא אוכל, אני נודר שאישן או שלא אישן, וכיוצא בזה.
אבל במה שנודר האדם או נשבע לחברו או לאיזה אדם אחר שמשביעו, ואין זה משנה מאיזה עם או עדה או דת הוא אותו האדם (אפילו גוי עובד עבודה זרה), הנה על זה אין מועיל התרה והפרה ושאלה כלל וכלל בכל אופן שהוא.
ובסידור דרך החיים כתב, שכמו כן אין מועילה ההתרה לנדרים אפילו של עצמו אם זוכר הוא את הנדר, אלא רק לנדרים שנשכחו ממנו בעת ההתרה. ונדרים שזוכר עליו לפרטם על כל פנים לאחד מן המתירים במפורש בכדי שהוא יותר, ויפרט לו את פתח החרטה כדין, ורק בזה יותר הדבר.
אמנם בנוסח ההתרה בסידור אדה"ז, כן מפורט אף נדרים שזוכר, ובלשון הנוסח "הן אותן הידועים לי, או שכבר נשכחו ממני, בכולהון אתחרטנא בהון מעיקרא, ושואל ומבקש אני התרה עליהם".
וכן בסיום ההתרה אומר מפורש: והנה מצד הדין המתחרט ומבקש התרה צריך לפרט את הנדר, אמנם דעו רבותי כי רבים הם ואי אפשר לפורטם, ולכן יהיו נא בעיניכם כאילו הייתי פורטם. (וזאת למרות שמבאר לפני כן שאין אני מבקש התרה על אותם נדרים שאין להתיר אותם). ומשמע מכך, שאין זה מעכב מה שאינו מפרט הנדרים שזוכר, ומובן גם מכך שלא כתב זאת אדה"ז בהקדמה להתרת נדרים כחלק מהנדרים שאין מועיל להם התרה.
ולגבי נדרים שיהיו להבא לאחר מסירת המודעה, מבואר בשולחן ערוך יורה דעה סימן ריא סעיף ב', מי שהתנה שיהיו כל נדריו בטלים בתוך זמן ידוע, אם הוא זוכר את התנאי בשעת הנדר, הנדר קיים, מאחר ולמרות שזוכר את התנאי מכל מקום הוא נודר, ואם אינו זוכר את התנאי – הנדר בטל.
ומביא לאחר מכן יש אומרים, שלשיטתם התנאי מבטל את הנדר, רק אם בשעת הנדר לא זכר את התנאי, אך מיד לאחר הנדר – תוך כדי דיבור – נזכר בתנאי, ואומר שהוא סומך על התנאי. ומסיים שיש לחוש לדבריהם.
ולפי זה כמעט ואין נדר שמתבטל מחמת התנאי.
כמו כן מבואר ברמ"א שם בסעיף א', שלמרות שאמירת כל נדרי הוא כתנאי מפורש מכל מקום אין סומכים על זה להתיר בלי שאלה לחכם אלא לצורך גדול.
העולה מן האמור: שתנאי מסירת המודעה ב'התרת נדרים' מועיל מעיקר הדין לנדרים וקבלות שיקבל האדם על עצמו או שינהג שלש פעמים במשך השנה הבאה, כאשר שכח את התנאי בשעת הנדר או הקבלה (וכלשון המפורש בנוסח ההתרה: "ובאם שאשכח תנאי מודעה זו ואדור מהיום עוד, מעתה אני מתחרט עליהם").
[אמנם למעשה, ישנו את מה שכתב המחבר שיש לחוש לדעה שבכדי שהנדר לא יחול, עליו לזכור תוך כדי דיבור את התנאי – לאחר שנדר. כמו כן כתב הרמ"א שאין סומכים על תנאי זה אלא לצורך גדול, אך בסתם צריך האדם להתיר נדרו אצל חכם כדין, – על ידי 'שאלה' ו'פתח חרטה'].
